שרעבי

במרפסת הדירה ברמת עמידר, אמא של אפרים שרעבי התיישבה בכבדות על כיסא הפלסטיק הישן. כל הלילה לא עצמה עין, מודאגת מהמחשבות על הבן שלה בצבא. בסוף החליטה לקחת יוזמה, הרימה את הטלפון וחייגה למפקד.

המפקד ענה בקול מופתע: "גברת שרעבי? מה שלומך?"

"לא טוב, לא טוב," היא אמרה מיד. "מה קורה עם אפרים שלי? כל פעם שהוא מתקשר, הוא נשמע לא מרוצה. הוא אומר שקשה לו, שהוא לא מסתדר... מה קורה שם? תגיד לי את האמת."

המפקד שתק לרגע, ואז פתח. "גברת שרעבי, אפרים ילד טוב, אבל... יש בעיות. אני חייב להיות כנה איתך. הוא לא מתנהל כמו חייל. הוא כל הזמן מבקש טובות – שינקו לו את הנשק, שיביאו לו אוכל מחדר האוכל, שישמרו במקומו, שיעירו אותו באמצע הלילה אם הוא צריך לשירותים, ואפילו שיביאו לו נייר טואלט. זה לא מתאים, והוא מעצבן את כל החיילים סביבו."

היא ניסתה לענות, אבל הוא המשיך, קולו נעשה חמור יותר. "השבוע הוא עבר את הגבול. הוא שכנע חייל להישאר שבת במקומו כדי שיוכל לצאת הביתה. אותו חייל הסכים, אבל כשביקש מאפרים טובה קטנה בתמורה – לשים עין על הקיטבג שלו לכמה דקות – אפרים קילל אותו ואמר, 'כל כאלב ביג'י יומו'. אני לא יכול לעבור על זה בשתיקה. זה פוגע במרקם של המחלקה. עכשיו אני נאלץ להעלות אותו למשפט."

היא נשכה את שפתיה. משפט? אפרים שלי? איך הוא הגיע לזה? הוא ישב בבית האסורים?"

המפקד הוסיף: "תראי, אנחנו נתקלים פה מדי פעם בתחמנים שמביאים את ההרגלים מהאזרחות. חושבים שהצבא זה כמו הסלון שלהם, שכולם מסביבם יעשו בשבילם את העבודה הקשה והם ישימו פס. אבל בסוף הם פוגעים בעצמם ובמערכת, ובמקרים מסוימים הם פשוט לא שורדים.גברת שרעבי, אני מכיר אותך מאז שהייתי ילד, את שמרת על האחים הקטנים שלי, אז אני מרגיש מחויבות להגיד לך את האמת ולהזהיר, כדי שאפרים יחזור לתלם. זה צבא כאן..."

היא סגרה את השיחה בתחושת כבדות. המילים שלו המשיכו להדהד. תחמן? פוגע בחברים שלו? עריק? איך זה קרה?

אחרי כמה שעות הטלפון צלצל שוב. הפעם זה היה אפרים.

"אמא," קולו נשמע לחוץ, "למה התקשרת למפקד שלי?!"

"כי אני דואגת לך, אפרים," ענתה, כועסת. "מה אני שומעת? אתה מפעיל סביבך אנשים במקום להסתדר לבד?"

"אמא, די, תעזבי את זה," הוא ניסה להסיט את השיחה. "אבל אם כבר דיברת איתו, אולי תעשי לי טובה ותסבירי לו שאני לא באמת כזה. כבר שלחתי אליו כמה חיילים שידברו איתו."

"אתה צריך לדבר איתו בעצמך," היא אמרה בתקיפות.

"נו, אמא, בבקשה!"

היא נאנחה, נלחמת בין הדאגה האימהית שלה לבין הכעס על ההתנהלות שלו. יא אפרים, מילא היית מפונק בבית. אני גרבתי לך גרביים, הבאתי לך אוכל, סידרתי לך הכול. אבל בצבא? אתה בן 18, מה יהיה איתך? איך תשרוד לבד?

בסוף נכנעה ואמרה: "אני אדבר איתו עוד פעם אחת, אבל תדע לך, אפרים, זה לא יכול להימשך ככה. אפרים?"