אפרים חתולים מלמד את איתן הערס לקח

איתן היה נער בן שלוש עשרה, אבל כולם פחדו ממנו. יחד עם שני חבריו הנאמנים, פולי ושי נחשון, הם שלטו בשכונת הנשיאים ביד רמה. איתן היה ערס טיפוסי - חולצה פתוחה, שרשרת זהב כבדה, וגישה של "מי יוכל עליי?" הילדים החלשים והזקנים בשכונה למדו מהר מאוד להתרחק ממנו. איתן היה מכריז ביהירות שאין מישהו שיכול להעמיד אותו במקום.

אבל כל זה השתנה ביום אחד, שבו הוא ניסה להציק לאפרים חתולים.

אפרים חתולים היה דמות מיוחדת במינה. יליד מילילה שבמרוקו הספרדית, הוא היה מעט משוגע, ידוע בשכונה בעיקר בזכות אהדתו לפרנקו, מנהיג ספרד, וגידול של מעל מאה חתולים בחצרו, אפילו חתולים מהסוג שהיה בורח היו נמשכים אליו, כי העניק להם אוכל וגם כי הרגישו שליבו של אפרים רחום לבעלי חיים. אפרים היה שר לעצמו שירים ספרדיים ישנים, משוחח עם חתוליו כאילו היו חברים קרובים, ומדבר עברית שבורה מעורבת בספרדית. הוא היה פוקד את דלתה של גברת ישראל, מכרה ותיקה שהכירה היטב את אחותו מרסדס, ונתנה לו אוכל עבור חתוליו מתוך כבוד לקשר הזה וגם בגדים (לא לחתולים, לו לעצמו)

יום אחד, איתן והחבורה ראו את אפרים הולך ברחוב עם שק מלא שאריות אוכל לחתוליו. בקאבסה של איתן נדלקה מנורה, והוא החליט להתעסק איתו וקרא מאחוריו בקול: "לוקו, לוקו! מה שלומו של פרנקו שלך היום?"

אפרים עצר במקומו, הסתובב לאט וחייך חיוך קטן ודק, כאילו נהנה מהמשחק. בעברית שבורה הוא ענה: "אתה ילד קטן. לך לך– נו טיימפו, נו נו."

אבל איתן, שתמיד רצה להוכיח עליונות, המשיך להציק: "מה תעשה לי, חתולי? תשלח את מיצי?"

באותו רגע, אפרים הרים אבן קטנה מהקרקע ויידה אותה בדיוק מושלם. האבן פגעה ישירות בפניו של איתן. הדם התחיל לזלוג, ואיתן, שהתרגל להיות בלתי מנוצח, לא הצליח לעצור את הדמעות. הוא פרץ בבכי לעיני חבריו ההמומים, מנסה לכסות את פניו בידיו.

אפרים פרץ בצחוק משוגע, קולו מתערבב בין עברית לספרדית: "אתה – בוכה? עכשיו לך! לך פריצי, לך מיצי. אתה – לך הביתה! לה קאזה!"

חבריו של איתן, שהיו רגילים לראות אותו בלתי מנוצח, עמדו קפואים, לא מעזים להוציא מילה. איתן, מושפל וכואב, הסתובב ורץ משם, משאיר את אפרים עם חתוליו ועולמו המסובב.

אפרים נשאר שקט לרגע, ואז החל לשיר את ההמנון הספרדי בצורה משובשת להחריד:

"ויו וי ויה! לה פטריה!
קולמו בימבו, אמי, אוי ספניה!"

העולם המשיך להסתובב, אבל הקאבסה של איתן התחילה להבין שלא לעולם ימשיך לצחוק על כל העולם.