שעון הזהב

החמישי במאי 1983. הייתי אז בכיתה ה' בבית הספר היסודי, ועדיין זוכר את היום הזה היטב. ביום בו הושבע חיים הרצוג לנשיאות, שעת אחר הצהריים, התחלתי לראות את האירוע בטלוויזיה, אך אבי בחר לקחת אותי למקום בלתי צפוי – הספרייה באוניברסיטה. "ההשבעה בכנסת זה מעניין," הוא אמר בחיוך, "אבל לקרוא ספרים – זה מעניין עוד יותר."

הגענו אל השער לאוניברסיטה, שהכילה אז רק כמה אלפי סטודנטים, השומר נתן לי ולאבי להיכנס. זה היה קודש הקודשים, מקום מאובטח שלא ראה בחיוב כניסה של ילדים שובבים כמוני...

אני זוכר את אבא מתיישב באחת מפינות הקריאה השקטות, אוחז בספר שעבורי היה בלתי מזוהה לחלוטין, ומתחיל לקרוא . אני עברתי בין המדפים, בחרתי ספר ששמו הדהד בי מיד: שעון הזהב.

הספר לקח אותי למסע עוצר נשימה, בו שעון זהב, "שעון יהודי," שנשא בחובו את הסיפור של יהודי ליטא שנספו בשואה, התגלגל בדרכים עקלקלות. מהכיס היהודי, הוא נגזל בידי קלגס נאצי שהשתמש בו בגאווה, אך מת לבסוף בחזית אפריקה. השעון, כאילו היה לו גורל משלו, נמצא בידי חייל יהודי, ובסופו של דבר שב אל בית יהודי, כאילו ביקש לסגור מעגל.

שעתיים חלפו, ובין דפיו של הספר לא יכולתי שלא להציץ מדי פעם אל עבר אבי. הוא ישב, מרוכז, שקוע לגמרי בעולם אחר, אך נוכח כולו ברגע הזה.

אותו יום נצרב בזיכרוני לא רק בשל הספר שקראתי, אלא גם בשל ההבנה שאבי לא היה רק אבא – הוא היה שוחר תרבות, איש של ידע ושיח, מתכת אצילה, זהב. הוא לא רק דיבר על חשיבות הקריאה, אלא חי אותה. המורשת הזו, של אהבת הספר והידע, נותרה בי כחלק בלתי נפרד.

שעון הזהב אינו רק ספר, למעשה הוא זיכרון של זהב מאבא. ובעת הזו  שעון הזהב המטאפורי מתקתק ומציין  כי מלאו עשר שנים לפטירתו.