|
במטבח של היחידה ההיא, השוכנת צפונית לעיר הקודש, יחד עם דיוויס (שנקלע לשם כמה חודשים לאחר גיוסו לצבא) ועם אמנון (שפמנון) היה חייל אחד, יעקב, אבל כולם קראו לו יעקובו עלא זובו. אף אחד לא זוכר בדיוק איך השם נדבק אליו, אבל מהרגע שזה קרה, הוא התאים לו כמו סינר לשף, כמו מכסה לסיר, כמו אוויר לנשימה, כמו ביצים לחמין, כמו סמנתה לפוקס, כמו החברים לנטשה, כמו דודלי ופיסטוק וכמו חצילים למיונז, רק שההוא לא אהב מיונז אלא טחינה, שיהיה בריא.
יעקובו לא היה סתם טבח – הוא היה בוגר בית הספר לטבחים של תדמור, וזה נתן לו תחושת עליונות, תפיסת תחת, שמעטים הצליחו לכופף או לערער. תחת פיקוחו ה"רופף" של בני רס"ר המטבח, המכונה "הדחליל" שהצטיין בהכנת אוכל מרוקאי וסלטא מטבוחטה (כך קרא לזה), יעקובו הפך לדמות מרכזית במטבח. הוא ראה את עצמו כמי שמנהל את העניינים, בזמן שהשאר פשוט שימשו כשרתים, או משרתים. לדיוויס היה מפריע בעבודתו ואומר לו: "אפילו שאתה באמצע ניתוח לב פתוח, כשאני קורא לך אתה בא..."
זה היה ערב ארוך במטבח. הרס"ר דחליל עזב הביתה, ויעקובו נשאר אחראי על דיוויס ואמנון הטבח השמן. "תעשו הכנות לארוחת בוקר," פקד יעקובו בקול של מפקד בסיירת מנכ"ל, ואז, בלי לחשוב פעמיים, חמק מההכנות ונשכב על השולחן בחדר האוכל הפנימי.
דיוויס, שהיה ידוע כאחד ש"לא מחפש בעיות", לא אמר מילה וחצי מילה, הוא היה כמו קרנף שרואה את הקרן שלו. הוא חרק שיניים והמשיך במלאכתו – חותך ירקות, מסדר סלטים ומוודא שהכל יתנהל כשורה. אמנון, מצידו, הסתובב סביבו, מחפש הזדמנות לנשנש או חמק למראה בחדר הפנימי לטפח את הבלורית שלו. חיילים שעברו דרך חדר האוכל הביטו אל יעקובו הנרדם, משכו בכתפיים ואמרו: "נו, זה יעקובו...".
כן, יקיריי, יעקובו ידע לנצל הזדמנויות, והדחליל לא הפריע לו בכך – אולי אפילו נתן לו השראה. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה באותו יום שישי, כשהדחליל הודיע לדיוויס: "תקשיב, אתה משוחרר לשבת. מגיע לך." דיוויס, שהיה בעננים, התחיל לתכנן את הנסיעה הביתה, אבל יעקובו ששמע את הדיאלוג פשוט לא יכול היה להרשות לזה לקרות. לממה קרה, אמר בלב שלו...
הוא הלך למפקדה, מחייך בביטחון, ואמר: "הרס"ר שחרר אותי לשבת. אני צריך פס יציאה." בלי לחשוב פעמיים, במפקדה חתמו לו על הפס. יעקובו נסע הביתה כאילו העולם בכיסו, בזמן שדיוויס נשאר לשבת במטבח, מתמרן בין סירים, קופסאות ואמנון שניסה "לטעום" כל דבר אפשרי ולטפח את הפריזורה שלו. ולעומת זאת, ביום אחר, כשדיוויס לא הרגיש טוב ורצה ללכת למרפאה, קרא אליו יעקובו מן הבלקון של המטבח הצבאי ואמר: "אני יהרוג אותך אם תוציא לי גימלים". טוב יעקובו לא היה יכול להרוג, כי היה ציפלון ודיוויס בטח היה מוריד עליו סיר או משפד אותו במזלג ויוצא זכאי.
אתם חושבים שיעקובו חשב שהגיע למנוחה והנחלה? שהגיע לעלי גפן שבהם היה יכול להיות בתור אורז עם נענע ולנוח בשלווה כשאחרים עושים ת'עבודה שלו? לא ולא. עם הזמן, יעקובו הבין כי אמנם הבסיס סבבה, כמובן, כולם עושים והוא נח. אבל הבסיס רחוק מהבית שלו בקרית שלום בתל אביב. "התפקיד אחלה," אמר לעצמו, "אבל היציאות חרא." החלום שלו, התכנית כבקשתו הייתה לשרת ביפו, 5 דקות מן הבית, להניף את הדגל בבוקר ברחבת המסדרים ולהוריד אותו לחצי התורן בערב. על כן הוא ערק, והשאיר מאחוריו את המטבח – והדחליל מבולבל קאבסה.
דיוויס, אמנון והדחליל נשארו להתמודד עם המציאות החדשה. השניים הראשונים החליטו להתמודד עם המצב בדרך יצירתית: הם חיברו שיר שזכה להצלחה אדירה ובתפוצה של שני שומעים:
"יעקובו עלא זובו, יעקובו עלא זובו,
יעקובו מה ברחת, יעקובו מה ברחת,
עלא זובו עלא זובו."
בעוד אנשי המשטרה הצבאית הלבושים בגופיות לבנות רודפים אחרי יעקובו ברחבי הארץ, מה באמת קרה ליעקובו? יש שאומרים שפתח דוכן פלאפל והשתמש פעמיים בשמן הטיגון. אחרים טוענים שהוא התחבא במושב בצפון, אצל אחותו הצולעת, רוב הגרסאות גרסו שבאמת, אחרי שסיים את העריקות, הוא שובץ ביפו להיות מניף דגל בבסיס העורף והסיכון היחיד היה כשהשמש דגדגה לו בעורף. מה שבטוח, השם שלו – והשיר – נשארו הרבה אחרי שהוא נעלם.
|
