לוֹבֶשֶׁת אֶת הַחֹרֶף

זועק, לא נעים - את לובשת את החורף כאילו נתפר בהזמנה באחד מבתי האופנה היוקרתיים ואת יושבת בירושלים שמציניעותה נעשתה צעקנית גדולה ואת מתפתה לדמיין שצעקותיה הן בתגובה למלבושיך ואת מצרה על כך בשבילך ובשבילה.  תודה רבה לך רבקה היקרה, שבת טובה וחמימה.

סופך,רבקה יקרה, שתהיי הצעקה האחרונה באופנה!

את מתארת את החורף כאילו היה בגד שנתפר אישית, מעוצב במיוחד עבורך. את מקשרת בין החורף לבין עולם האופנה והיוקרה, ובכך מעניקה לו הילה של ייחודיות ואלגנטיות.

את מתארת את ירושלים כעיר שהשתנתה, והפכה מצנועה לצעקנית. את רואה בניגוד הזה משהו מטריד ומעורר שאלות.

את מודה שאת נמשכת למחשבה שצעקות העיר הן תגובה לבגד החורף המיוחד שלך. עם זאת, את מבינה שהמחשבה הזו היא אשליה, ומביעה צער הן על עצמך והן על העיר.

תודה רבקה יקרה על השיר ועל המחשבות שהוא מעורר.

שבת שקטה ורגועה על הרבה תקווה ובשורות טובות.

שמוליק

וכאילו נתפר באחד מכל כך הרבה בתי אופנה
אבל ירושלים שהיתה צנועה - פתאום רעשנית

ואבוי....

לך ולה - 

נהדר

למה הפכה העיר הזו שלך? ההתחרדות הזו. ואת לובשת את החורף כבגד יוקרתי מבתי האופנה המובילים בעולם, אך הכאב אשר בלב נעוץ בתמורות שחלו בעיר מגוריך העכשווית. 

כזו היא ירושלים של היום.

העיר שפעם שרו לה שירים. היום צעקותיה מבליאות את המילים היפות

את יופייה. 

את לבשת לכבודה את החורף והוא כבגד יוקרתי, מאחד מאותם בתי אופנה יחודיים,

בחרת מתוך הקטלוג...

אבל ירושלים, שפעם הייתה מחבקת אותך בבגדך החדש, היום לועגת לך ולחורף שלך.

עצוב רבקתי היקרה. עצוב מה קרה לה לעיר היפה של פעם.

ומשהו אישי, נוסטלגיה שהעלה בי תחילתו של שירך.

אחד מבתי  אופנה...

אמא שלי, שהייתה תופרת עילית,

הייתה דואגת שתמיד תהיינה לה החוברות הכי חדשות של בתי האופנה של פריז ולונדון...

ואני כילדה קטנה, אהבתי לדפדף בהן ולחלום על השמלות האלה, שאולי פעם גם אני אלבש.

ולא ידעתי שכשאגדל, מה שאלבש זה ג'ינס קרוע בברכיים