לכל אחד יש את הצעד שהוא לא היה מסוגל לעשות.
את המבט שהוא היה רוצה להשתהות בו יותר והוא נסוג.
את הרגע שהוא רוצה לנצור והוא עבר.
כל אחד היה רוצה לומר לפחות פעם אחת בחיים מה הוא מרגיש בלי שהצד השני ידע, סוג של "מכתב שלא ישלח לעולם" הרגע הזה גורר אותי בשלשלאות כבר הרבה זמן ואני מצליחה לשלוט בהם אבל הפעם הם נהיו יותר גסות ואני נהייתי יותר חלשה בגלל הרצון שלי לעשות את זה.
לכתוב לראשונה את מה שחשבתי שאראה סוג של הקלה, סוג של שחרור ממשהו.
סוג של תרפיה.
אני הייתי רוצה לדעת שברגע שאני הוציא את אותן מילים על כתב הכל יעלם ממני . ימחק מאותו חלל שהן עפות מוטרדות אם הן יצאו החוצה בכלל.
אני מאיימת להוציא את כל השדים החוצה!
אני מאיימת לקרוע את כל החששות והפחדים ממני והלאה.
אני צורחת שיצאו ממני הרגשות ויקפאו לעולם.
אני צורחת אליו אבל הוא חירש אליי.
אז זהו "המכתב שלא ישלח לעולם" .
" לפעמים נדמה לי שאם תשאל אותי מה אני רוצה לומר לך אני אומר את מה שאני אומרת כל הזמן.
כאילו שאני רואה אותך המילים שלי שוכחות את הרצף, לא יודעות מה הן רוצות להביע.
כמו סוג של שיר ישן שאתה מכיר וכבר אתה לא יכול לשמוע אותו בסידי שלך.
אני כועסת על הזמן .
והוא חולף ממני כאילו לא הייתי חלק שקשור אליו, כאילו הייתי נפרדת ממנו מאז ומתמיד , כאילו לא חלו עליי חוקי הפיזיקה .
אני לא אספר לך את הרגשות שלי ואשתפך אני אספר לך מה התחושה עושה לי.
זו תחושה שמכרסמת לך בכפות רגליים.
כאילו אני נחנקת .
לא יכולה לנשום בכוחות עצמי ואתה עושה את זה רק באחיזת עיניים.
אתה כלום בשבילי כמו שאתה כמעט הכל.
אני מרגישה שבאיזה שהוא מקום שאני נמצאת איתך ותהיה הסיטואציה באשר תהיה כולי תלושה מהמציאות.
יכול להיות שזוהי תחושה שתחלוף עם הזמן.
יכול להיות שזהו סתם תעתוע שאני נהנית לרחף בו.
ואם הוא אכן כך למה הוא לא נעלם? אותו תעתוע?
אני רוצה שאתה תיעלם כמו שאני רוצה שתחוקק את עצמך כאילו היית חלק בלתי נפרד ממני.
אני רוצה שתפסיק להמית כל חלק שבי שרוצה להאמין.
את הורג לי את התקוות, אתה מחיה אותי ומחשל אותי בו זמנית למוות מהיר.
אתה הייאוש שלי כמו שאתה סוג של נחמה מבחינתי.
אז מה אני מרגישה ?
במה אני נאחזת שאני מביטה בך?
מדוע אני לא מרפה? אני תמיד זו שמרפה , תמיד זו שמורידה את כל האזיקים וחושפת שיניים שיברחו ממני, מדוע אני לא חושפת בפנייך את אותן ניבים שכולם דיממו מהם?
מה אני רוצה ממך בעוד אתה זה שתמיד הודף אותי מחוץ למעגל כשפים שלך מנסה להוציא אותי משם ללא נזק , שאעמוד עדיין על רגליי שמדדות אלייך בצליעה לא מרשימה. דואג לרגליי והם לא מה שמדאיגות אותי משום מה.
מה שמדאיג אותי מכל זה אני בתוכך.
אני יכולה להרוג אותך בעודך חי.
ואתה עושה את זה .
אני יכולה להראות לך אור שתסתנוור ממנו .
אבל אתה מעוור אותי שאני מביטה בך בכל מצב.
אני יכולה להוריד ממך עול שאתה לא יודע שקיים.
אך אתה מביא עליי עול שאני לא יכולה לשאת ואני מתמוטטת .
אז מכל זה אני יכולה רק לומר שאני קמה בבוקר וחושבת עלייך אני מחייכת ,שאני שמה את ראשי על הכר ונזכרת בך אני בוכה, שאני נוסעת לאן שזה לא יהיה ברכב ושומעת מוסיקת רוק מחרישת אוזניים אני צוחקת על שטויות שאני עושה ואתה מתרגז מהם.
אתה מחנך אותי כאילו הייתי הילדה שלך, ואני חובקת אותך כאילו היית אהבת הבוסר שלי.
האם שווה להילחם בזה ? במה שאני מרגישה ויודעת שזה אותה תחושה שחולפת אצלך ?
אני לא רוצה לנסות אותך אני רוצה להיות שלמה עם מי שאני איתך.
אז אני מביטה בך ויש חלל בנינו חלל שכבר עשיתי דרך ארוכה בכדיי לגרום לו להיראות קצר יותר מאי פעם, ובכל רגע שאתה גורם לו לגדול אני גורמת לו להיות קטן יותר ויותר ומושיטה לך יד בכדיי שתיגע בשלי וכך אוכל לדעת שאתה איתי אבל אתה רק עומד שם, מביט בי, ואני ממלמלת ביני לבין עצמי ועוטה על פרצופי חיוך מטופש שאתה אוהב, "אני המחלה שלך , ואין לך נסיוב", ואתה קורא בין השורות ומעדיף למות לי בין הידיים, מאשר להיות איתי.
לנצח את המחלה מאשר להיות כבול בי.
אני המחלה ששום דבר לא יכול לנצח.
אני המחלה שלך ורק שלך.
ובמקום ללמוד להתמודד איתה אתה מעדיף לברוח .
ואני רק תוהה לגביי דבר אחד....
"אייך גרמת לעצמך לאהוב וללמוד את אותה מחלה ובכל זאת אתה הולך? הריי זו היא לא כברת דרך שעשית עד כה??"
