|
חייל במדים פסע בדרכו ברחוב יפו, להסעה שתוביל אותו לבסיס הסמוך לרמאללה. היה זה חייל צנום כהלכה, בדרכו, על לוח המודעות המוארך, צדה את עיניו מודעה: "מופע העשור לפטירתו של זהר ארגוב יתקיים בבנייני האומה ביום ראשון העשרים לחודש". תמונתו הפוטוגנית של זהר ארגוב התנוססה על המודעה.
דיוויס נזכר והחל לזמזם את "עוד דקה את נעלמת". "זהר ארגוב, זה מה שזמזמת..." שמע לפתע קול. זה היה מש"ק יחידת התחזוקה שדיוויס השתייך אליה – בחור שחצן בשם רונן דומסקי. עליהם פיקד אדם בגיל העמידה בשם חיים.
דיוויס היה נחוש ללכת למופע ויהי מה, יומיים לפני האירוע, פנה אל חיים וביקש להשתחרר בשל "אירוע משפחתי" בכפר מנחם, שם התארח מדי פעם. "משפחתי?" המהם חיים. "אכן, משפחה קרובי משפחה", אמר דיוויס
"לך בערב, תחזור בעשר בבוקר", השיב חיים.
ליל זהר ארגוב היה יוצא מן הכלל עבור דיוויס. הוא הגיע kירושלים בדיוק בזמן למופע. בכניסה פגש את ידידתו חלי, שהשתחררה מהיחידה והתגוררה בירושלים. הוא נכנס עמה ועם חברותיה. שוב עלו אותם שירים מאותם הימים, אך אף אחד מהם לא דמה לקולו של זהר ארגוב. על מסך ענק הוקרנו תמונות ארכיון של הזמר בשיא גדולתו. זמרים כמו אביהו מדינה, אבנר גדסי וזהבה בן עלו על הבמה בזה אחר זה. מרחוק, כמה שורות מעל דיוויס, זוג עיניים קלטו אותו.
דיוויס נשאר ללון בבית ידידתו. למחרת, אכלו יחד ארוחת בוקר טובה כמו בקיבוץ כפר מנחם. בשעה אחת עשרה, כמה שעות אחרי השעה שסוכמה, נפרד דיוויס מידידתו ועלה על האוטובוס בתחנה המרכזית בדרכו לאזור רמאללה.
בשעה אחת עשרה בבוקר בבסיס, חיים תהה היכן דיוויס, "הוא הבטיח שיבוא, והוא תמיד מדייק", חשב. הוא פנה אל סגן מפקד היחידה. הם התקשרו למשפחתו המאמצת בכפר מנחם, אך הללו הכחישו קיום אירוע משפחתי .
הם השיגו את מספר הוריו והתקשרו לביתו שבבאר שבע: "שלום, מדברים משלטונות הצבא", פתח סגן המפקד. "הבן שלכם נעלם ורצינו לעדכן אתכם, אולי הוא בדרך אליכם, אולי לא". זעקה רמה נשמעה מהשפופרת; אמו ההיסטרית של דיוויס לא ידעה את נפשה. היא עדכנה את אביו, והם פנו למוסדות הקהילה ולמשטרה למקרה ש...
חדר סגן המפקד הוכרז כחדר מבצעים, וקציני צה"ל שונים עודכנו בנוגע להיעלמותו של דיוויס.
אך אותו צה"ל שחיפש את דיוויס הוא גם זה שעיכב אותו בשטח לכמה שעות, ולמה?
דיוויס ישב באוטובוס המוליך אל אוגדת איו"ש. אט אט התרוקן האוטובוס ונותרו בו מתי מעט. מיקי, חייל מיחידת המודיעין המסופחת ליחידתו, ישב בסמוך. כשעבר האוטובוס ליד גבעה רמה, נזרקו מכיוון הגבעה שתי אבנים גדולות לכיוון האוטובוס! הן פגעו בשמשה הקדמית ופגעו בנהג; רסיסים חדרו לעיניו. ג'יפ הליווי עצר, והיושבים בו ירו כמה צרורות לכיוון המיידים. הנהג החנה את האוטובוס בצד הכביש ואמר: "אני לא ממשיך". דיוויס נתקע במשך שעות בין הגבעות בכביש העוקף. למגינת ליבו, ראה כיצד מיקי, חייל המודיעין, נאסף בטרמפ צבאי מיוחד שהובא עבורו. דיוויס ביקש מסיורים צבאיים לקחתו ליחידה, אך לא נענה.
בינתיים, במפקדת הסגן, התכונה הייתה רבה. טלפונים זרמו מכאן לשם ומשם לכאן. רונן דומסקי נכנס ללשכה ובחיוך של חתול בישר: "ראיתי את דיוויס במופע לזכרו של זהר ארגוב בירושלים". חיים וסגן מפקד היחידה הביטו בו במבט של הארה" יש לי קצה חוט", אמר הסגן...
"הוא מעל באמון שלי. שחררתי אותו לאירוע משפחתי", זעף חיים.
מיקי מיחידת המודיעין הגיע ליחידה בזמן. הוא הבחין בתכונה הרבה ששררה במחנה, וכששמע על הסיבה, אמר למפקדו ביחידת המודיעין: "זה אותו אחד שעלה איתי לאוטובוס בירושלים". מפקדו הביט בו ומיד אמר בקול פוקד: "רוץ מיד ודווח בלשכת סגן המפקד, ועשה זאת מהר!"
"הוא עלה איתי בשעה שתים עשרה על האוטובוס", מסר מיקי כשהגיע ללשכה
"זה האוטובוס שהותקף?" שאל חיים.
"כן, אבל הוא בסדר"
"ולמה הוא בשטח ולא כאן? הוא נמצא שם עם יחידות צבאיות, וכל היחידות שעודכנו לגביו לא אוספות אותו?" רטן הסגן.
"אני לא יודע. אותי אספו, אותו לא", חייך מיקי במבוכה ."
"למה לא דיווחת על זה ישר כשהבחנת בכוננות?" שאל ."
"מה לי ולו?" חייך ויישר את משקפי השמש שלו. "
"גולם שכמותך", מלמל חיים והוסיף: "סוציומט".
הסגן קפץ ממקומו, הכומתה כמעט נופלת מהכותפת. הוא נטל את המפתחות וקפץ לג'יפ שעמד בחנייה. הוא ראה את דיוויס, שעדיין היה באותו מקום כשעה תמימה, הוא הביט בו, דיוויס הביט בו בתדהמה, והסגן אמר: "חצי עולם מחפש אחריך, קפוץ לרכב".
דיוויס נכנס עם סגן המפקד לחדר הלשכה. רונן דומסקי הביט בו במבט אדנות ואמר: "בוא הנה, תעמוד מולי. מה זאת החוצפה הזאת?"
"אני לא חייב לך דין וחשבון", הביט בו דיוויס, אך עדיין היה המום בשל התכונה ששררה בעטיו. חיים נתן לו את הטלפון, ודיוויס התקשר למשפחתו והסביר להם את שאירע. אחר כך נעשו טלפונים נוספים להרגעת השטח.
"אני מבקש מכולם לצאת, חוץ מדיוויס ואני", קרא סגן המפקד"
"דיוויס," פתח "שני דברים: באחד אתה אשם ובשני לא. גם אני מחבב מאוד את זהר ארגוב והשירים שלו. לא היית בסדר כשביקשת מחיים לצאת לאירוע משפחתי והעלמת ממנו את מטרת האפטר. דבר שני – אנחנו, כלומר החיילים ברכבים הצבאיים, לא היו בסדר שלא אספו אותך, וכך התעכבת בשטח זמן יקר"
"כן, משעה שתים עשרה אני שם, אף אחד לא רצה לאסוף אותי. כל אחד חשב על החיילים שלו", רטן דיוויס
המפקד הוסיף: "אתה חייל טוב, עושה עבודה טובה, לכן לא אחמיר אתך. אתה ומיקי, חייל המודיעין שאשם לא פחות ממך, מרותקים לבסיס לשבוע. אני כבר אעדכן את מפקד היחידה שלו".
"אני מקבל את הדין", אמר דיוויס בצער, "אבל קודם לכן, אני ארים טלפון למשפחה שלי".
לאחר חודש, כשהיה באפסנאות, ניגש אליו חיים המפקד ובידו עיתון מעריב. הוא הראה לו ידיעה על מופע נוסף ופלט בחצי חיוך: "זהר ארגוב מופיע בפעם השנייה. הכינו כבר צוותי חיפושים מראש".
"אני לא בעסק..." אמר דיוויס והבליע חיוך.
|
