סיפורים
"לוסי לו"\חלק א'
"אני בולמית.
כן. זוללת כמו חזרזירה, נכנסת לשירותים, דוחפת אצבע מקיאה את כל התכולה.
כן. אני בולמית.
אני לא יודעת מה יותר גרוע אמא שלי או המחלה שלי.
-"מצבי-רוח משתנים בקיצוניות, חשש למחלת נפש, בולמית, אפאתית..."-אני מצטטת במוחי את דיאגנוזות הפסיכולוגים .
פסיכולוגים מחורבנים!!! אני צורחת בקול, והחדר נשמע רועד , כאילו הקירות שמעו וראו הכול .
כל אחד והדיאגנוזות שלו על החיים שליבתור מחלה אחת גדולה, מה הם שחים לדעת?
מה אתם מנתחים? תשאלו אותי, אני אענה, על "המחלה שלי" והתמודדותה ועל המחלה שלכם שנראית פרוצה יותר וההתמודדות העתידית שלכם איתה..
עיניי צורחות מתוך ארובותיהם.
אמא שלי, המחלה בפניי עצמה.
היא המחלה שלי.
מביטה בי. כלבה יהירה,לבושה בשמלה שחורה צמודה שמבליטה את המחשוף שלא משאיר מקום לדמיון, שרשרת הפנינים שלה מונצחת על צווארה הקצר כמחאה מהמאהב שמזיין אותה כל לילה עד שיוצאת נשמתה וחוזרת למספר נוסף. אני שומעת אותה נאנקת כמו חיה טיבטית ,היא, בתוך כל האחוזה הענקית שלה( והיא מתפלאת למה אני חולת נפש....?)והכובעהשחור ההוליוודי שמונח על ראשה כמו מחבת,לבושה שחורים. כאילו היא מלווה את דרכי האחרונה בעודי בחיים, כך היא ליוותה אותי לבית החולים. היא המאהב המזורגג שלה, שניכלביי הדני שלה כל אחד מונח משני צידי גופה הדקיק, והמרצדס.
כן, המרצדס.
אמא שלי מאשפזת אותי!!!
אחריי שהיא קיבלה את כל שאר חוות הדעת שלה עליי מכל הפסיכולוגים האידיוטים שמרצדים סביבה( ואני לא אתפלא אם היא לא משתגלת עם כמה מהם רק בכדי שיכתבו חוות דעת שתשביע את רצונה)היא מביטה בי. מחייכת את חיוכה האדיוטי שמרוח על פנייה כמו לוליינית בקרקס העיר ולוחשת לי: "את יודעת שאני אוהבת אותך? זה רק תקופה קצרה בכדיי שתחלימי, את כבר תחזרי הביתה יטפלו בך טוב פה, את צריכה להחלים חמודה שלי, אמא אוהבת אותך..." שואלת ועונהלעצמה.
אני מביטה בה במבט הכי קפוא שעיניי יכלואי פעם לשדר למישהו )כבר הכלבים שלה הרגישו את הצינה ...( מבט ללאהבעה.
"את צריכה להחלים?????" חזרתי בראשי עלהמשפט האדיוטי הזה.
היא טמנה בי את המחלה שהיא סבורה שאכן קיימת. את כל הזיונים , הסמים, וכמות המאהבים שלה שמשתנה מעת לעת, ומגודל לגודל, את הרצון שלה להיות באחוזת המיליונים שירשה מאבא שלי לבד ללא שותפים . אני סבלתי, אני ולא אחרת!
מ-"הזקן" היא ירשה הכול אחריי שלקה בהתקףלב בגיל 78. גדול ממנה ב-20 שנה. אבא שלי, האדם הכי הגיוני שאי פעם הכרתי, הערכתיו אהבתי בכל מאודי.
אבא שלי....
כך הכלבה נהגה לכנות אותו, נראה לי שהוא מתהפך בקברו ממה שהיא עושה. היא רוצה להתפטר ממני בדיוק כמו מ-"הזקן" זו הסיבה שהיא מצאה מיליון סיבות להבין שאני לא בריאה.
אני בולמית.
לא סכיזופרנית.
אני אהיה , אם אתחיל את אורח חייהעגומים, בצל העושר, בבית חולים לחוליי נפש.
אנשים בריאים נכנסים לבית חולים ודופקים להם את החיים.
היא פחדה ממני, הרגישה מאוימת. הרגישה שאני מיותרת לה בבית . הזכרתי לה יותר מדיי את ה "זקן " שהיא בחרה לשכוח.
אני צעירה.
אני תמירה, רגליי ארוכות, ויש לי חזה כבד, שנאתי אותו. היא גם. כי שלה כבר היה מסורבל מדיי, והיא רצתה כמו שלי.
היא קינאה בי על מה שנשכח מגופה המתבגר והתחיל בגופי..
היא רצתה חזה כמו שלי, רגליים ארוכות שיכולות ללבוש חצאיות קצרצרות בלי תחתונים שיהיה לה יותר קל, ואת השיער שלי, שחור כעורב, תלתלים משתרעים בשפע... היא קינאה בכל רמ"ח בגופי.
כן קינאה קיימת בין אם לבת.... זה נשמע לא הגיוני אבל זה בהחלט קיים שאמא שלך מחליטה לחזור אחורה בגיל . לא להשלים עם הטבע, ולתת לכסף להיות אמצעי מסוכן.
את היום שאמא אשפזה אותי אני לא אשכח לעולם כמו שלא אשכח את יום הולדתו של בוני.... העכבר שלי.
לא אשכח את הריח החריף ששרוי במסדרון הארוך , האין סופי, את אותם מבטים, את אותם פרצופים מטורפים, ואת אותה ילדה, נערה,אישה.
לוסי-לו.
היא האחת והיחידה ששינתה את חיי מקצ האחד למשנהו, גרמה לחיי להתהפך על פיהם..
היא ורק היא....
העיניים האפורות שלה צבועות במכחול שחור סביב עיניה, מבטיה רוצחים אותך. שפתיה צבועות באודם אדום זול מרוח בחוסר פרופורציה על שפתיה העבות..
והיא מקבלת אותי.
הראשונה שבמערכה שניגשת אליי בזמן שכולם שקועים בתוך כל ההרהורים שלהם לגביי "העתיד" שצופן להם..
היא מתקרבת אליי.
היא מיוחדת. לא יפה, מיוחדת.
"אני לא משוגעת...." היא מביטה בי במבט אפאתי.
"אני פשוט אוהבת להיות אני, השיגעון בפניי עצמו...." ממשיכה.
"תעזבי אותה, מטורפת!"
אמא שלי תופסת אותי בזרועי ומושכת מנסה לנער אותי מהקרקע, הייתי מהופנטת. היא שידרה אנרגיות עצומות.
"מה זה פה?" אמא שלי מייללת.
היא מובילה אותי לחדרי אני משירה את מבטי עלייה....
היא ממלמלת בשפתיה, יכולתי לשמוע אותה גם בלי שתדבר כאילו שמעתי אותה בתוך הראש שלי לוחשת...,
"חדר 109"
