פרק 5 – צללים
יומיים לאחר הפגישה, איתן התעורר למשמע קול צופר רכב חריג מחוץ לחלון.
הוא קם בזהירות, הציץ החוצה – ועצר את נשימתו.
המכונית שעמדה שם, טויוטה כסופה עם סמל דהוי, הייתה זהה לזו שראה ליד הקפה בפלורנטין. אותו דגם – אותה מכונית. אותו מספר.
הוא סגר בזהירות את התריס, הרים את הטלפון וחייג לגילי.
“הם מול הדירה שלך?” שאלה מיד.
“כן. לא זזים. רק עומדים.”
“זה אומר שהם רוצים שתדע שהם שם. זה איום רך. אל תתן להם להיכנס לך לראש.”
היא נשמעה קרה, ממוקדת.
איתן לא ידע אם להתפעל – או לדאוג.
“יש התקדמות עם הדיסק?” שאל.
“כן. רובו מקודד, אבל קיבלתי סיוע ממישהו שהיה בכיר בארכיון הביטחון לשעבר.
הקובץ העיקרי – כנראה תיעוד מוקלט של שיחת חירום בין חמישה קצינים בכירים ערב מלחמת יום כיפור.
ושם חוזר שוב ושוב צמד מילים:
"הנחת דֶמה".
“אז הם… ידעו?” לחש איתן.
“ידעו. לפחות חלקם, ואבא שלי – העביר את זה הלאה.
הם ניסו להעלים את הקלטת ובמקום זה, סבך שכפל אותה והחביא.
הוא שמר עליה בשבילך.”
איתן שתק. לא ידע מה לומר על אדם ששמר סוד במשך חמישים שנה, בשביל נכד שעדיין מחפש את עצמו.
“אני רוצה שניפגש שוב,” אמר.
“יש משהו ביומן שלא דיברנו עליו. מישהו בשם "אלמוג". לא ברור מי זה, אבל סבא רשם לידו:
"צל – אבל בצל שלו מסתתרת האמת."
גילי הסבירה קצרות.
"אלמוג היה שם קוד לקצין שפרש ונעלם – איש מיתולוגי במודיעין.
היו אומרים שהוא ידע יותר מדי, וזו בדיוק הבעיה."
“את חושבת שהוא חי?”
“אם כן – הוא לא חי כ"אלמוג".
אבל אני מכירה מישהו ששמר איתו על קשר, בדרכים עקיפות.
בפעם הראשונה איתן שמע רעד קל בקולה.
"מי זה?" שאל.
"…דוד שלך. אדם."
איתן לא ראה את דוד אדם יותר מעשר שנים.
המשפחה אמרה שהוא "נחבא אל הכלים", אבל היו רמיזות לעסקאות, שוחד, ואפילו מעורבות בביטחון.
עכשיו – מסתבר – הוא היה המפתח לחלק החסר בפאזל.
"אולי כדאי לדבר איתו," אמר.
גילי עצרה. "אם אתה מדבר איתו – תקליט הכל.
ותדע – הוא ינסה לשכנע אותך שאתה טועה.
שהכל בראש שלך. זו הדרך שלהם."
באותו לילה, איתן לא הצליח לישון. כל צל של עלים מעבר לחלון הרגיש כמו מבט.
וכל טיפה מהברז, כמו מורס שמזהיר: "הם באים."
פרק 6 – קוד שני
הפגישה עם דוד אדם התקיימה בבית קפה במבשרת ציון, מקום מרוחק מהעיר, עם שולחנות עץ ישנים ומוזיקת ג’אז חרישית מדי.
אדם היה שונה ממה שאיתן זכר. גופו הצטמק, שערו הלבין, אך עיניו – עיניו נותרו חודרות. הוא ישב עם הגב לקיר, כמו מי שעדיין בודק נתיבי בריחה.
“שלום, איתן” אמר בקול יציב מדי, כאילו חיכה לשיחה הזו כבר זמן רב.
“אני רוצה לדבר על סבא. ועל "סמר טינה"," אמר איתן מבלי לבזבז זמן.
אדם חייך במרירות. "לא תשתה משהו קודם? לפני שאתה פותח פצצה?"
"אני כבר בתוך זה. יותר מדי עמוק."
השתררה שתיקה.
לבסוף, אדם הוציא פיסת נייר מקופלת מהכיס. "סבך לא היה היחיד שידע," אמר. "היו שלושה אנשים שידעו הכל. אני הייתי אחד מהם. השני – מת בתאונת דרכים מסתורית. השלישי… היה הקשר לסבא שלך. הם קראו לו "אלמוג", אבל זה לא היה שמו."
"ואתה יודע איפה הוא?"
“לא. אבל אני יודע מה הוא השאיר מאחור."
הוא דחף את הנייר לאיתן. עליו – תרשים פשוט של ברז מים, ושורה קצרה:
"נתניה ,שיכון ותיקים, דירה 3. קוד: 2 קצרות, 1 ארוכה, 2 קצרות."
איתן הביט בו בתדהמה. "עוד ברז?"
"כן," אמר אדם. "עוד קוד מורס. עוד מסר. הוא ידע שהמערכת תבגוד בו, אז יצר מערכת חירום – שפת מים. הברזים הם רק ההתחלה."
"ומה נמצא שם?"
"לא יודע," השיב אדם. "אבל זה השלב הבא. ואם הגעת אליו – אתה כבר לא מחפש תשובות. אתה בדרך להיות הסיפור בעצמו."
שיכון ותיקים – ערב, אורות עמומים בחדר המדרגות. איתן מצא את דירה 3, ונקש.
איש זקן, חיוור ומעט כפוף, פתח את הדלת. עיניו נפקחו לרווחה כשזיהה את היומן בידו של איתן.
“אתה הבן של מאיר?” שאל.
“הנכד שלו.”
הזקן הנהן לאט. "הברז במטבח. חכה לשקט."
איתן נכנס, והבית היה כולו דומייה.
ואז – טפטוף.
טִיק טִיק… טִיק… טִיק טִיק.
אותו הקוד שהיה כתוב על הנייר.
הזקן הוציא ארגז קטן מתוך הקיר.
"תיק 87. קלטות שיחות. לא העתק – המקור."
איתן החזיק את הקופסה, והיא רעדה בידיו.
לא רק בגלל הגילוי – אלא כי ידע שזה לא רק מידע.
זו פצצה.
"מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" שאל.
הזקן הסתכל עליו בעיניים עייפות.
"מה שסבא שלך לא הספיק. תגיד את האמת. גם אם תשלם עליה."
איתן הנהן. לקח את הקופסה, ויצא אל החושך.
ההמשך יבוא..
