פרק 7 – האמת לפי סבא
הם נפגשו בדירה של גילי , דירת גג קטנה בלב תל אביב, עמוסת ספרים, תיקים ישנים ומפות פתוחות על הקירות.
הקופסה נחה על השולחן ביניהם כמו יצור חי, שותק, אבל מלא צפיפות של זיכרון.
"את מוכנה לזה?" שאל איתן, כשחיבר את הקלטת לממיר ישן שקנתה מראש.
גילי הנהנה. "אני מחכה לזה מאז גיל שש. מאז שהבנתי שאבא שלי מת בגלל משהו שלא היה אמור לדעת."
איתן לחץ PLAY.
רחש סטטי. ואז – קולות גבריים. חמישה קולות. אחד מהם – בטון שקט אך נוקב, מזוהה מיד:
"אין לנו גיבוי. כל המידע מהצפון מאומת. אם לא נעלה כוננות – נפסיד שעות יקרות."
"אבל אם נעלה כוננות, נפסיד את האמון מהאמריקאים. זו רק התרעת שווא."
“רוזנר העביר התרעה. דלפה דרך צינור צדדי."
"אני אומר שוב – זו הנחת דֶמה. הסורים מבלפים."
ואז – קול שקט יותר, שברירי, גמגם כמעט:
"ומה אם זה לא בלוף?"
שתיקה.
הקלטת המשיכה. שעות של דיונים, מניפולציות, פוליטיקה פנימית.
ולבסוף – החלטה.
"אנחנו לא מעלים כוננות. המידע הזה לא יצא מהחדר."
לחיצה. סוף.
גילי הביטה באיתן. עיניה התמלאו דמעות. "הם ידעו. אבא שלי ידע.
והם בחרו בשתיקה.
וסבא שלך… סבא שלך ניסה לעצור את זה – לבד.”
היא חיבקה את עצמה, כאילו הרוח מהעבר חדרה לחדר הקטן.
"אבל זה לא הכול," אמר איתן.
"מצאתי עוד קלטת בתחתית הקופסה. לא שיחה. מסר מוקלט של סבא אליי. כנראה הקליט כשכבר ידע שהוא לא יחזיק עוד הרבה."
הוא הכניס אותה למכשיר. נשימתו של סבא מאיר נשמעה ראשונה, ואז קולו המוכר, חלש יותר:
“איתן, אם אתה שומע את זה – סימן שעקבת אחרי הקוד. טוב עשית.
האמת… האמת תמיד מחכה. אבל היא יקרה.
ניסיתי להציל את מי שיכולתי, אבל ברוב הזמן, הם היו עסוקים בלשמור על עצמם.
אל תיתן לשתיקה לנצח. לא בשבילי. בשבילך.”
ההקלטה הסתיימה בלחישה:
"מים מטפטפים יודעים יותר ממה שחושבים."
שתיקה.
איתן הביט בגילי.
היא הנהנה.
"אנחנו מפרסמים את זה," אמרה.
"כל החומרים. כל האמת. גם אם נשלם על זה מחיר כבד."
והוא ענה, בקול ברור, בלי פחד:
“כן.”
פרק 8 – השתקה
הבוקר שלאחר ההאזנה לקלטות נפתח בצלצול טלפון צורם.
לא מספר מזוהה.
איתן ענה. קול גברי, רגוע, כמעט מנומס מדי, דיבר מהצד השני:
"מר איתן שלו, אנו מודעים לכך שברשותך חומר רגיש, שאינו ברשות הציבור. אנו מבקשים ממך להעביר אותו לגורמים מוסמכים ולהימנע מהפצתו. לטובתך. ולטובת אחרים."
איתן שתק.
הקול המשיך:
"יש לך עד מחר ב-12 בצהריים. אחרי זה – יהיה מאוחר מדי."
הקו התנתק.
"זה התחיל," אמר לאדם, בפעם הראשונה מאז הפגישה עם הזקן משיכון ותיקים.
הם נפגשו שוב – הפעם בדירה נטושה בנווה צדק, לדירה אין דלת, רק וילון ישן.
אדם הביט בו במבט נוקב. "ידעת שזה יקרה."
“כן. אבל לא חשבתי שזה ירגיש כל כך… נקי. שקט מדי.”
“זה לא שקט, איתן. זה השקט של לפני הסערה. אתה חושב שזה מסתכם באיום טלפוני? הם ינסו להעלים אותך. לא פיזית – ציבורית. יפיצו שקרים, יתפרו לך תיקים. וזה עוד אם יתמזל מזלך.”
"אתה פחדת כל השנים האלה?" שאל איתן.
אדם חייך בעייפות. "אני עדיין פוחד. כל יום.
אבל הגיע הזמן שמישהו יפסיק לפחד."
בצהריים, איתן וגילי נפגשו עם עורך אתר תחקירים עצמאי.
“אם תביאו הוכחות – קלטות, שמות, מסמכים – אנחנו נפרסם. אבל תדעו: ברגע שהסיפור הזה באוויר, אתם כבר לא אזרחים. אתם אויבים של המערכת.”
"אנחנו מוכנים," אמרה גילי.
העורך הסתכל עליהם, ואז פתח תיק חום קטן.
"שולחים לי חומרים כבר שנים, אבל אף פעם לא הכל ביחד. אף פעם לא היה מישהו שהביא גם הוכחה קולית, גם מסמכים כתובים, וגם עדות של מישהו מבפנים."
"מי העד? שאל איתן.
העורך חייך. "בחור שהתקשר אליי אתמול. אמר שהוא היה במעגל השני של המודיעין, שנאלץ לשתוק אז – ועכשיו רוצה לדבר.
השם שנתן – אדם שלו."
איתן הסתכל עליו בתדהמה.
"אבל הוא… הוא לא אמר מילה על זה."
גילי הביטה בו. "אולי הוא רוצה להגן עליך. אם הוא ייצא ראשון – אתה תוכל להיעלם."
"לא," אמר איתן.
"אני לא בורח. לא עכשיו."
בערב, כשחזר לביתו, איתן מצא את הדלת פתוחה.
הדירה לא נראתה פרוצה – אבל משהו בה היה שונה.
על השולחן, דף מודפס, לא חתום:
"נגעת יותר מדי עמוק. תעצור עכשיו – או שהם יידעו מה אתה שווה."
ומתחת:
תמונה מודפסת של אחותו הקטנה, נגה, מחוץ לבית הספר.
צולמה באותו היום.
ההמשך יבוא
