פרק 9 – נקודת האל-חזור
איתן ישב על הספה, התמונה של אחותו הקטנה מולו. הוא בהה בה דקות ארוכות. נגה בת שתים-עשרה, עם התיק הוורוד הקטן, מחייכת לצלם שהיא לא יודעת שקיים.
הידיים שלו רעדו.
הטלפון צלצל. גילי.
"הם היו גם אצלי" אמרה בקול חלש. "לא פנים אל פנים. פשוט… פתחתי את המחשב ועמוד הבית היה פתאום תמונה של אבא שלי מההלוויה. זה לא היה שם קודם. הם יודעים איך ללחוץ."
איתן נשם עמוק.
"זה לא איום. זה ניסוי.
הם רוצים לראות אם נתקפל."
"ונתקפל?" שאלה בשקט.
"לא."
איתן קם, שלף את הקופסה מהמדף, הכניס אותה לתיק קטן ויצא מהדירה. הפעם לא חשש מהמעקב. הוא ידע שהוא כבר בפנים, עד הסוף.
הם נפגשו שוב עם העורך בשעה עשר בלילה, בדירה אחרת, סודית.
החומרים נבדקו, שוב ושוב. קטעים מההקלטה נותחו, שופצו, הושוו לעדויות היסטוריות מוכרות.
"זה אמיתי," אמר העורך. "וזה הולך להפוך את ההיסטוריה שלנו."
"מה עם אדם?" שאל איתן.
"הוא הבטיח להעביר מכתב חתום עם עדותו האישית. זה סוג של גיבוי – אם יקרה לך משהו, יהיה לזה משקל משפטי."
אבל המכתב לא הגיע.
ולאחר יומיים – גם אדם לא ענה לטלפון.
איתן נסע לבדו לבית בו נפגשו לראשונה. התריסים היו מוגפים, הדלת לא נפתחה.
השכן אמר: "הוא עזב בלילה. שלושה גברים באו איתו. לא אמר מילה."
בלילה שאחרי האייטם התפרסם.
הכותרת הראשית באתר החקירות צעקה:
"התרעה הושתקה: מסמכים והקלטות חושפים את ישיבת ההסתרה ערב מלחמת יום כיפור"
תוך שעה – הרשת סערה.
תוך שעתיים – תגובת משרד הביטחון:
"מדובר בפברוק מסוכן הפוגע בזכרם של מפקדים מסורים. הנושא נבדק."
תוך ארבע שעות – הכתבה הוסרה זמנית "לצורך בירור משפטי".
אבל זה היה מאוחר מדי.
היא כבר הועתקה, שותפה, תורגמה, עברה למערכות של עיתונים בינלאומיים.
בשעה שלוש לפנות בוקר, הטלפון של איתן צלצל.
מספר חסוי.
קול נשי, רגוע, לא מוכר:
"עשית את הדבר הנכון. עכשיו הזמן להיעלם. אל תחזור הביתה.
הם יבואו, ואני לא יכולה לעזור לך יותר."
"מי את ?"
"קוראים לי נורית. אני עבדתי עם סבא שלך פעם. הוא תכנן את הדרך הזו עבורך.
יש תיקיית חירום נוספת – אצל מישהו בשם אלמוג.
ואם אתה רוצה לחיות – זה הזמן להתחיל לרוץ."
הקו נותק.
איתן עמד שם, לבד, בלב דירה לא שלו, עם אמת שכבר אי אפשר להחזיר.
וזה היה הרגע שבו הבין , הוא כבר לא חיפש צדק.
הוא הפך לצל של אדם שפעם רק הקשיב לברז מטפטף.
ועכשיו – כל המדינה הקשיבה לו בחזרה.
פרק 10 – אלמוג
הנסיעה לגליל הייתה שקטה. איתן נהג ברכב שכור, בלי טלפון דולק, בלי מיקום. על המושב לצידו – פתק בכתב ידה של נורית:
"קיבוץ סאסא. תשאל על אלמוג הישן. לא המקום – האיש.”
הוא הגיע בצהריים, לבוש בפשטות, עם תיק גב בלבד. השומר בשער הקיבוץ הביט בו בחשד, אבל הניד ראשו כשאמר "אני מחפש את אלמוג הישן."
"אתה עוד אחד מהם?"
"אני רק רוצה להבין למה."
השומר סימן בידו. “בית האבן ליד חדר האוכל. אבל אם אתה נכנס – אתה לא יוצא עם חצי תשובות.”
הבית היה קטן, קירותיו מכוסים בטיח מתקלף, עם עציצים דהויים על אדן החלון. הדלת נפתחה עוד לפני שדפק.
"אתה איתן," אמר הקול מהצללים. "הנכד של מאיר."
"אתה אלמוג?"
הזקן הנהן. שיער לבן דק, עיניים אפורות שנראו כאילו שכחו איך למצמץ.
"אתה בא לשאול למה סבא שלך בחר דווקא בך, נכון?"
איתן שתק. אלמוג פתח מגירה, שלף מתוכה מעטפה חומה, מרופטת.
"זו התשובה. אל תפתח אותה פה."
"ולמה אני? למה הוא לא שלח את זה לבת שלו? או לחבריו בצבא?"
"כי הוא ידע שהמבוגרים… שותקים. רק מישהו שלא שייך לשום מערכת יוכל לשבור אותה. אתה היית נקי. צעיר. עם עיניים שעדיין רואות.
אבל גם… עם סיפור."
"סיפור?" איתן נדרך.
"אתה לא יודע מה קרה באמת לאבא שלך, נכון?"
איתן קפא.
אלמוג המשיך:
"הוא לא מת בתאונת טיפוס. הוא היה… מעביר. חפר בחומר של אבא שלו – סבא שלך. התקרב מדי.
יום אחד פשוט… נעלם. ואחרי שבוע מצאו את גופתו."
איתן נשען אחורה, כאילו קיבל אגרוף לבטן.
"הוא היה הראשון שניסה," לחש אלמוג. "עכשיו – אתה האחרון."
בערב נסע לטבריה, על ספסל מול הכנרת, איתן פתח את המעטפה.
בתוכה – מכתב בכתב ידו של סבא מאיר:
איתן אהוב שלי,
אם קיבלת את זה – סימן שעברת את הסף שלא נועד לחזור ממנו.
אני בחרתי בך לא רק בגלל הדם. אלא בגלל השקט שלך. היכולת שלך להקשיב למה שלא נאמר.
לא ביקשתי ממך לנקום. רק לתעד. רק לשבור את הטבעת הזאת של שתיקה שממשיכה להסתובב מבלי שנשים לב.
תזכור: לפעמים, אדם שמקשיב לברז מטפטף שומע יותר מגנרלים באולם.
אם תבחר לעצור – איש לא יאשימך.
אם תבחר להמשיך – אני אתך בכל קוד מים, בכל סימן.
אל תאמין למה שאתה רואה. תאמין למה שאתה יודע.
איתן קם מהספסל, הביט בשמיים המשתקפים במים,
ולחש:
“אני ממשיך, סבא.”
פרק 11 – מחיר האמת
הם הגיעו אליו באישון לילה.
לא פרצו. לא שברו. רק עמדו מחוץ לדלת, שלושה גברים בחליפות כהות, מבט קפוא.
הראשון אמר:
“איתן שלו, אנחנו מבקשים ממך לבוא איתנו. בלי מהומה. זה לטובתך."
איתן ידע שאין טעם לשאול לאן.
הוא קם, לבש חולצה, לקח את תיק הגב – לא עם קלטות, אלא עם ההעתקים שהכין מראש – ויצא איתם.
הדרך נמשכה שעה, אולי שעתיים. הוא לא ספר את השעות.
הם עצרו ליד בניין אפור, נמוך, ליד אזור תעשייה. חדר ללא חלונות.
כסא אחד.
מולו – שולחן.
ועליו – נורית.
"מה את עושה כאן?"
היא לא חייכה.
"אומרים עליי הרבה דברים, שהייתי במערכת ,שפרשתי, ושחציתי קווים.
אבל האמת? אני מנסה לתקן. בדרכי."
"זה תיקון, מה שקורה פה עכשיו?"
"לא," היא ענתה. "אבל זה המחיר."
היא הניחה לפניו טופס.
"הודאה. תכתוב שהקלטות מזויפות. שהופעל עליך לחץ. שתמכת בתיאוריה שלא בדקת. זה ייעלם תוך שבוע. אתה תחיה. גם אחותך. גם גילי."
"ומה אם לא?"
היא הסתכלה לו בלבן של העיניים.
"אז אתה תהפוך לסיפור."
שלושה ימים לאחר מכן, העיתונים דיווחו על "מחדל פרטי של חוקר חובבן".
איתן שלו נעלם.
הבלוג שפתח – נסגר.
רוב הציבור עבר הלאה.
אבל ברשת – הסיפור לא מת.
צוותי תחקיר עצמאיים שחזרו את ההקלטות.
הקובץ דלף לשרתי ענק מחוץ לישראל.
צעירים בכל הארץ התחילו לחפש סימנים, קווים סמויים בין מלחמות לימינו אלה.
"ברזים מטפטפים" הפך להיות שם קוד לאמת שמתחבאת מתחת לפני השטח.
בין כולם – עמוק בדרום, בקיבוץ מבודד –איתן חי.
גילי מצאה אותו כעבור שנה. היא לא אמרה דבר. רק הניחה את ידה על כתפו.
"אנחנו לא לבד," היא לחשה.
“יש עוד שמקשיבים.”
הוא הביט בה, ואז חייך לראשונה מזה חודשים.
“גם אם לא רואים אותם,” אמר,
“הטפטופים עדיין שרים.”
תם ונשלם.
סוף דבר - תודה
"לפעמים, טפטוף אחד מספיק כדי להציף חיים שלמים."
כשאיתן, צעיר ירושלמי שגר בדירת סבו המנוח, מגלה טפטוף מסתורי מברז ישן, הוא לא מדמיין שמאחוריו מסתתר סוד קפוא בזמן – קוד מורס שמוביל אותו אל קלטת ישנה, ולתעלומה שמעולם לא נפתרה.
כך מתחיל מסע מרתק אל תוך שכבות ההיסטוריה הישראלית, שבמהלכו יתמודד איתן עם שקרים שהוסתרו, קונספירציה ישנה ממלחמת יום כיפור, וזכרונות של סב שאהב בשקט אך פעל בקול.
"קוד מים" הוא סיפור מתח סוחף ואנושי, שנע בין מים דולפים לחללים סמויים בלב, בין העבר שמבקש להיחשף להווה שאינו מוכן לו.
אמת אחת, קוד אחד והחלטה – שאי אפשר לברוח ממנה. אם מוצאים נקודות השקה למציאות של ימינו אלה זה לא מקרי.
תודה לגלי שהסדנה לכתיבת סיפורים שעברתי אצלה תרמה רבות לכתיבת סיפור זה וסיפורים אחרים שמפורסמים באתר. תודה לרבקה שהאירה את עיני, תודה לדני , אילנה, עונתיים, אביה , אודי , צביקה ושאר הקוראות והקוראים את הסיפור.
תודה לאישתי חוה ובתי מאיה שקראו ועשו הגהה לסיפור.
נתראה בסיפור חדש בעתיד.
שמוליק
