#ספורקצר 1 / אִילָנָה. פָּ ©

תמר שבה אל ביתה רטובה מהגשם שניתך בעוצמה רבה על העיר ולמטבח היא נכנסה כדי לשפות את הקומקום על הכיריים וזה לע עלה בידה, תחושות קשות אופפות אותה והיא יודעת שרק רק באטלר הוא היחיד שמבין ואוהב אותה. תודה רבה לך אילנה היקרה, שבועות שמח.

דני יקר,אני מודה לך על תגובתך היפה.
זהו נסיון ראשון שלי, אחרי שנים רבות, לספר סיפור. 
אני מודה ומודעת, שהחוזקות שלי הן יותר לכיוון הפואטיקה, לאו דווקא פרוזה, אך אם לא אנסה, לא אדע.

ראשית אני שמח שהחזרתי לך את הרצון  לכתוב סיפורים אילנה יקרה. תמשכי כך ונתראה בקרוב בסיפור נוסף. 

הסיפור שכתבת מתאר רגע שבריר של תמר – אישה צעירה שחוזרת הביתה אחרי יום קשה ומושפל, בגשם שוטף ולב שבור. במטבח, אפילו הקומקום לא משתף פעולה, והבדידות גוברת. כדי למצוא נחמה, היא פונה לחפץ נוסטלגי – דובון ילדותה – ומתמסרת לרגע רגשי של בכי והתפרקות. בסיום, יש התייחסות לסרט "חלף עם הרוח" – כאילו הדמות סקרלט אוהרה בתוכה לוחשת לה להמשיך.

הסיפור מעביר בעדינות את כוחם של זיכרונות הילדות והדמיון כעוגן בזמן משבר. לפעמים, דווקא הדברים הפשוטים והישנים – בובה, ציטוט מסרט אהוב – יכולים להחזיק אותנו כששום דבר אחר לא עובד.
גם ברגעי בדידות עמוקים – יש תמיד תקווה, וגם מחר יכול להיות התחלה חדשה.

סיפור נהדר אילנה יקרה. 

בברכה

שמוליק

שמואל יקר, אין לי ספק שלא הייתי מעזה להעלות הספורון הקצרצר לאתר אלמלא  סיפוריך המרתקים, שדרבנו אותי לכתוב.
שמחה מאד שירדת לעומק דעתי והסברת זאת בצורה בהירה ומובנת. 
כמו הדמות בסיפורון, כולנו חווים את אירועי השנה וחצי האחרונות, כסוג של טראומה והדרך היחידה לרבים מאיתנו להיפטר מהעצב והכאב שאנו חשים הוא להאחז באופטימיות שיהיה כאן, בעתיד - טוב יותר.
תודה, תודה 

מצטטת תמר את המשפט האלמותי מן הסרט. אך באותם רגעים היא חשה כה בודדה, כאב העדרו מהדהד בה בעוצמה.

את נהדרת אף בכתיבת פרוזה.  

תודה גלי יקרה, זוהי מחמאה גדולה עבורי!
אני מקווה שבזכותך ובזכות שמואל כהן, שנטע בי את הרצון לכך, יהא לי האומץ לנסות לכתוב שוב.