שלום לך,
אני יודעת שהיית רוצה שאפנה אליך באופן מְלַבֵּב שׁיִשׁבֵּה את לבך , משהו עדין כמו "חמוד שלי, איש יקר שלי, או אהובי "רחמנא ליצלן". מה אתה יודע! זה ביטוי שפירושו: לא עלינו, או אלוהים ישמור.
כל שנות נישואינו שימשתי לך מזכירה, אהובה, עכשיו אתה רוצה אותי כמאהבת. חה חה חה. עם השנים דרשת שאלמד את המתכונים של אימא שלך, אז נהייתי גם הבשלנית שלך. אתה זוכר את הקציצות והחצילים והביצים הקשות והירק והבצל וכל טוב סלטים עם הפיתות, שעושים מזה לָפָה הסברת לי שזהו האוכל המסורתי של יהדות עיראק.
"בלי האוכל הזה, עיראקי הוא לא עיראקי". ואני, עם מה באתי מבית ההורים, סלט וגבינות וחלה של שבת, מזון חיוור לעומת הַלָפָה. אתה זוכר בימי שבת את הילדים שטיפסו עליך במיטה, ואתה משתעשע איתם ומוציא אנרגיה, אני במטבח מכינה את הקציצות והחצילים, הריח הזה משכר אותך, ואז הם מתגנבים אחד אחד כמו גנבים בלילה, סוחבים את הקציצות. "רק לטעימה" הצטדקת בחיוך שובבי וקונדסי, ועד שיושבים לאכול נשארו קציצות במנה מוקצבת. איך אמרת לי השבוע, כשנולד נכדינו. "לא אשכח את האוכל שלך". כן, זה מרגש במקצת להיזכר במה שהיה, אבל לא מעבר לזה, לא מרגש מדי.
נישאתי לך מתוך אהבה גדולה, היה בך יופי מיוחד, חיצוני ופנימי ששבה את ליבי, לא ביקשתי לפשפש בְּצִיצִיּוֹתֶיךָ כמו שניסו לעשות הורי, לעולם לא סיפרתי לך זאת, סוֹכַכְתִּי, כיסיתי והגנתי עליך מפניהם, הייתה להם תחושה פנימית לגביך, לאימי במיוחד, היא לא אהבה אותך, קראה לך "אפנדי קום תכינתה". ישבת על הספה בישיבה מזרחית המקובלת בארצות ערב, ונהגת לתת הוראות, להוציא עוגיות ועוגות ופיצוחים ושתייה, באותם שבתות שבאו אורחים, אהבת לראות אותי כמשרתת, מניחה לפניך את הצלחת בתוכה ירקות טריים וכוסית ערק, הוי, כמה שנאתי את הימים האלה, בגמר האירוח הצלחות היו נערמות לכיור לשטיפה, אז היית מוצא לך את הזמן לצאת מהבית. הפכת להיות כמו אבא שלך, מרבה להטריד ולהטריח אחרים, טרדן, 'נודניק' שבתחילה התביישת להיות כמוהו. ואחר כך הסיפור הזה עם אותה כלבתה מיוחמת, שהייתה תקועה בישבנך. נָטַלְתָּ לעצמך את מה שאתה אוהב, בלי התחשבות בילדיך, לא בי ולא בשום דבר שיזכיר לך שיש לך משפחה וילדים, כל המבנה הזה שבנינו ביחד, קרס ונפל, לא ביום אחד, אבל אפשר היה להמשיל אותו למבנה דומינו שקורס כמו מניפה, כן , פגעת באמון שלי בך. נשבעת בכל הקדושים ובכל האלוהים, ניסית להמחיש בדבריך את אמיתות דבריך, אבל מה לעשות שהעיניים לא יודעות לשקר וגם הגוף לא, כשנשבעת ביקר לך, פיך דיבר ועיניך הביטו ברצפה ורגליך טופפו בניד מעצבן.
לעולם לא היית בטלן, אולי זה היה בעוכריך, היא מחזיקה אותך קצר, חלש מעבודה, רופס , ורך כמו כבש, עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה.
לא אלאה אותך בפרטים נוספים, רק עוד דבר קטן.
כשאתה מתקשר מדי פעם לשמוע את קולי ובדרך זו מנסה לשלוח ד"ש לילדים דע לך, לעולם לא מוסרת להם את שתבקש, אני דוגלת באמת פנימית, אם החלטת בעידודה של אשתך לנתק מגע, היה ישר עם עצמך. אני לא שופר של מצפונך שמכה אותך לעת זקנתך.
כידוע לך, ילדינו אינם סמוכים לשולחני, הם גרים בבתיהם עם בני או בנות זוגם וילדיהם, הם מסודרים במקומות עבודה, יש לכולם את המכוניות שלהם, את הטלפונים בבתיהם ולכל אחד מהם יש את הנייד שלו, אז מדוע אתה צריך אותי בתור איש קשר? במילא זה לא מעניינך, זה רק מילה כדי לצאת ידי חובה.
לא נותר לי אלא לחמול עליך, מן רגש של רחמים כזה שמלווה באהדה, בתחושה של השתתפות בצערך.
אני.
©כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
