פרק 1
הוא עמד לרגע מחוץ למועדון, שואף את האוויר הקריר של ערב שישי, מדים מגוהצים, כומתה תחובה מתחת לכתף. לראשונה הרגיש גבוה יותר, חזק יותר כאילו השכמות שלו סוף סוף מצאו סיבה להתרחב.
הוא נכנס פנימה. המוזיקה לא השתנתה, גם לא הריחות , קצת זיעה, קצת ספריי זול, וקצת נעורים שלא מתנצלים.
חבריו קפצו עליו בשאגות:
"וואו, יונתן, איך אתה עם מדים!"
"בחיי, פתאום אתה נראה כמו מישהו שלא סתם יושב ביציע!"
הוא צחק, התחבק, אבל העיניים שלו כבר חיפשו רק אותה.
את נועה.
היא הייתה שם, כרגיל. שיער שחור פזור, צחוק מתגלגל עם שתי חברות על הספה האדומה. הוא הסתכל עליה מרחוק, ממש כמו שעשה כל השנים באוטובוס לבית הספר, במסדרונות, בשיעורי ספורט, תמיד מהצל.
אבל עכשיו משהו השתנה. לא בלב שלו, בלב תמיד בער בו משהו בשבילה.
אבל משהו בו נרגע.
אולי אלה היו המדים.
אולי זה היה שבוע בטירונות בלי שינה ועם הרבה חול בפה.
אולי זה היה געגוע לדבר שלא היה לו מעולם- קשר אמיתי.
אז הוא אזר אומץ וניגש.
"נועה?"
היא הרימה עיניים, בהתה לשנייה, ואז חיוך קטן התפשט לה על הפנים.
"יונתן? וואו, אתה... בצבא כבר?"
"כן. תותחנים. טירונות בדרום. באתי לחופשת סופ"ש ראשונה."
היא חייכה: "וואו, יפה. איך זה?"
הוא סיפר לה, בזהירות, לא מנסה להרשים, רק לשתף.
והיא הקשיבה. באמת הקשיבה.
ואחר כך הזמינה אותו לשבת.
והוא ישב והם דיברו.
ודיברו עוד.
והפעם לא רק הוא דיבר והיא חייכה.
גם היא פתחה את הלב.
על חלומות, על פחדים, על הרצון שלה לצאת לטיול לפני הצבא, על זה שהיא בכלל לא בטוחה מה היא רוצה ללמוד אחרי הצבא.
כשהם נפרדו באותו לילה, ממש לפני שהוא חזר הביתה, היא נתנה לו פתק.
"אל תשכח לכתוב לי. ואולי... כשתצא שוב, ניפגש לקפה?"
הוא הלך ברחוב כמעט מרחף.
הוא לא חשב שניצח.
הוא לא חשב שכבש.
הוא פשוט הרגיש לראשונה בחיים שהוא נראה.
ובעיקר — שהוא נאהב, או לפחות בדרך לשם.
וזה, בעיניו, היה הניצחון הגדול ביותר עד כה.
פרק 2: "קפה ראשון"
השבוע עבר עליו כמו רכבת דוהרת ,ירי מטווחים, ניווטי לילה, ריצות אינסופיות בשטח מדברי. אבל בכל ערב, רגע לפני שנרדם, היה שולף את הפתק הקטן שתיקתק לו בכיס הפנימי של החולצה הצבאית:
“אל תשכח לכתוב לי. ואולי… כשתצא שוב, ניפגש לקפה?”
על החתום: נועה.
עם ציור קטן של לב, לא בטוח אם בטעות או בכוונה.
הוא לא כתב. הוא פחד שזה יהיה יותר מדי מוקדם,
אבל ביום חמישי, כשהמש"קית אמרה לו "יונתן, אתה יוצא שבת!", חיוך של אושר התפשט על פניו.
במוצ"ש הוא שלח לה הודעה:
"היי, זו לא הזיה אם אציע קפה מחר, נכון?"
והיא ענתה:
"אם זו הזיה – אז תן לי להשתגע קצת גם , מחר בארבע, הקפה ליד התחנה?"
הוא הגיע מוקדם. במדי א׳, מגולח, וקצת מתוח.
הקפה היה כמעט ריק, והזמן זחל באיטיות.
ואז היא נכנסה.
בלי יותר מדי איפור, עם ג’ינס וחולצה פשוטה, אבל עם חיוך שפתח לו את החזה מבפנים וחימם לו את הלב.
הם התיישבו.
הזמינו שוקו וקפוצ’ינו, והוא התעקש לשלם.
"הפעם אני," אמר.
היא צחקה, "אז בפעם הבאה אני משלמת."
המילים "בפעם הבאה" הדהדו לו בראש כמו פזמון.
הם דיברו.
הוא סיפר לה על הלילות בשטח, על החבר באוהל שלעולם לא שותק, ועל הקטעים עם המפקד הקשוח שפתאום מספר בדיחות.
היא סיפרה על הלימודים, על חברה שלה שברחה להודו בלי להודיע, ועל געגועים לשגרה שלא ברור אם היא באמת אוהבת.
ובאיזשהו שלב, הייתה שתיקה. לא כבדה.שתיקה של נינוחות
של שני אנשים שלא צריכים למהר לשום מקום.
ואז היא שאלה פתאום:
"תגיד, היית פעם מאוהב?"
הוא הסמיק.
חשב.
"כן. אבל אף פעם לא היה לי אומץ להגיד את זה."
היא חייכה בעדינות.
ואמרה:
"ואולי עכשיו הזמן להתחיל להגיד דברים."
הוא הביט בה, והמילים כבר לא היו מפחידות כמו פעם.
"אני חושב שעכשיו אני מתחיל להבין מה זה להרגיש."
ההמשך מחר
