סיפורים

במהלך השבוע בטירונות, יונתן מצא את עצמו פותח את הטלפון רק ברגעים קצרים של חופש, מתגנב עם חיוך לפינה מוצלת ליד הבונקר, מחפש את ההודעות שלה.
והיא כתבה לו בכל ערב.
לפעמים רק משפט.
לפעמים תמונה של ענן שדמה לטנק.
לפעמים שיר קצר.
והוא – הגיב, ענה, שלח לה תמונות של נוף מדברי ושורות מחורזות שהוא המציא בריצה, כמו:
"חם לי בראש, רגליים עייפות, אבל את צצה לי פתאום – וזה הופך נס לסוף יום."

הוא לא סיפר לאף אחד עליה.
לא רצה לפתוח משהו שעדיין היה קטן ועדין.
אבל החיוך שלא ירד לו מהפנים הסגיר הכול.
"היי תותחן, מי זאת שגורמת לך לרחף ככה מעל הקרקע?" הקניט אותו דביר מהצוות.
"יופי, לפחות תביא לנו תמונה שנדע למי לקנא."

בשבת השנייה הוא שוב יצא.
והפעם, היא חיכתה לו כבר בפתח בית הקפה.
היא קנתה לו שוקולד שהוא אוהב.
והוא הגיע עם פרח קטן שמצא ליד הבסיס – שושן קוצני ויבש, אבל עטוף בחוט דקיק.

הם טיילו ברחוב.
והוא הרגיש פתאום שלמרות כל הקושי – הוא במקום הנכון.
היא סיפרה לו על הופעה שהיא רוצה לראות, והוא חשב לעצמו שאולי בפעם הבאה, כשיהיה לו יותר זמן – יקנה לשניהם כרטיסים.

כשהגיע הערב, הם עמדו בתחנה.
והיא שאלה, כמעט בלחישה:
"אתה חושב שזה באמת יכול להחזיק, כל זה… עם הצבא, והמרחק?"

והוא ענה בלי להסס:
"אני לא יודע מה יהיה, אבל אני יודע מה אני רוצה. ואני רוצה – אותך."

היא הביטה בו, ואז עשתה משהו שהוא לא ציפה לו ,היא לקחה את כף ידו והניחה אותה על הלב שלה.

"אם תזכור את זה גם כשיהיה קשה – ננצח."

פרק 4: שבוע רועש

השבוע הרביעי בטירונות התחיל בסערה.
לא מטאפורית – ממש, סערה.
גשם ראשון של נובמבר שטף את השטח הפתוח, הבוץ כיסה את הנעליים עד הקרסוליים, והשק"שים (שקי שינה) ספגו מים למרות הניילונים.

אבל יותר מהגשם – זה היה הרעם הפנימי שטלטל את יונתן.

ביום רביעי, בדיוק אחרי תרגיל ירי ראשון מפקד המחלקה אסף את החיילים והודיע:
"צוות שלושה יוצא לתגבור בדרום, לאימון פתע של חמישה ימים. תתארגנו תוך שעה."

יונתן היה אחד מהם.

לא חופשה, לא קו טלפון, לא מסך.
לא נועה.

בערב, אחרי שעות של התארגנות מבולבלת, הוא מצא את עצמו יושב ליד מדורה זמנית שהדליקו בקצה הבסיס המאולתר, עיניו נעוצות באש, אבל המחשבות הרחק, בתחנת האוטובוס ההיא, בקפה הקטן עם הריח של קינמון, בצחוק שלה.

מה אם תחשוב שהוא מתרחק?
מה אם תחשוב שהיתל בה?
הוא הכניס יד לכיס – הפלאפון היה סגור, שמור בלוקר בבסיס.

כל הלילה הוא לא נרדם.
רק שורה אחת חזרה לו בראש כמו מנגינה שבורה:
"אם תזכור את זה גם כשיהיה קשה – ננצח."

ביום שישי אחר הצהריים, כששבו לבסיס האם, הוא רץ לטלפון הציבורי.
שני חיילים כבר עמדו בתור, מדברים עם ההורים ועם החברות.

כשהגיע תורו, הוא חייג.
פעמיים, שלוש.
בפעם הרביעית – היא ענתה.

"נועה…"

"חשבתי שנעלמת," היא אמרה בקול שקט.

"לא, הייתי רחוק פיזית, לא ממך."
הוא השתתק ואז אמר את מה שלא תכנן:
"אני מתגעגע. לא כמו ילד, כמו מישהו שמצא משהו אמיתי – ולא מוכן לאבד אותו."

והיא ענתה, בחיוך ששמע דרך הקו:
"גם אני."