סיפורים

ביום חמישי בשעה 17:30, יונתן ירד מהאוטובוס בתחנה המרכזית של העיר.
הוא הספיק לישון שעתיים בלילה האחרון, אבל לא הרגיש עייף – הלב שלו הקדים את הגוף, רץ לפניו ברחובות.

הוא לבש את מדי ה-ב׳, התיק היה קל, כמעט ריק, וכי מה כבר צריך בשביל סופ"ש אחד?
רק חיוך אחד – שלה.

נועה חיכתה לו בדיוק במקום שבו נפרדו שבועיים קודם, בפינה הקטנה של בית הקפה מול הגינה העירונית.
היא לבשה סוודר בצבע חרדל ועיניה ברקו כשהוא התקרב.

"שוב אתה עם המדים האלה," אמרה בחיוך מתגרה, "אתה לא מפחד לגנוב את ההצגה?"

"לא, רק אותך," ענה, מופתע מהביטחון שהמדים נתנו לו.

הם הלכו ביחד לאורך הרחוב הראשי.
בפעם הראשונה – יד ביד.

במהלך השבת, הם הספיקו לשבת בקפה ההוא שוב, לראות סרט ישן באינטרנט, ולהתהלך בשקט לאורך החוף, מבלי לדבר הרבה – לא היה צריך.

בלילה, רגע לפני שחזר לביתו, היא אמרה:

"אתה יודע… תמיד חשבתי שאתה שקט מדי. קצת לא שייך.
אבל עכשיו אני חושבת שאולי… פשוט היית שייך למשהו אחר. למשהו שחיכיתי לו."

יונתן לא ענה מיד.
הוא רק הביט בה, בעיניים שראו מספיק חוסר שייכות בשביל לדעת מתי סוף סוף שייכים.

במוצאי שבת, כשהלך שוב לתחנה, לבד, הוא כבר לא הרגיש בודד.
הייתה לו סיבה לחזור.

ולחכות.

פרק 6: מרחקים

הימים בצבא הפכו אינטנסיביים. יונתן, שעד עכשיו התרגל לטירונות כאל משהו קשה אך סביר, נכנס למסלול אימונים קשה יותר, שדרש ממנו להישאר בבסיס שבועיים ברצף. הטלפון הסלולרי נשאר בתיק רוב היום, וכשהיה סוף סוף לוקח אותו, הוא לא תמיד מצא את המילים או האנרגיה לכתוב.

נועה, מצידה, ניסתה להיות סבלנית. בהתחלה עוד שלחה הודעות כל בוקר: "בוקר טוב, חייל שלי ❤️" או "איך עבר הלילה?", אבל עם הזמן – התגובות הפכו קצרות יותר. חמש שעות עד שענה. לפעמים בכלל לא.

בשישי אחד, היא לא שלחה כלום.

כשהוא ירד בתחנה באותו סוף שבוע, היא לא חיכתה לו.
"משהו קרה?" שאל בלחישה בטלפון, כשכבר הבין שזה לא סתם איחור.

היא נשפה אוויר בצד השני.
"לא יודעת, יונתן. אולי קצת קר לי. אולי אתה רחוק מדי."

הוא שתק. כי מה יכול היה לומר? שהוא מותש? שהוא מנסה?
שהוא גאה במדים שלו, אבל לפעמים הם קושרים לו את הלב?

במוצאי שבת הם נפגשו בכל זאת.
לא בקפה הקבוע, אלא על ספסל בגינה העירונית, בלי מוזיקה ובלי תאורה חמימה. רק הם ושקט.

היא הרכינה את הראש.
"אני לא יודעת אם אני חשובה לך באמת, או שאתה פשוט שמח שמישהי סוף סוף רואה אותך."

המילים שלה פגעו בדיוק איפה שהוא פחד שיפגעו.

אבל הוא ענה ברוך:
"נועה, אני לא מחפש עיניים רואות. אני מחפש מישהי שאני רוצה להסתכל עליה – כל יום מחדש, ואת זו."

היא הרימה אליו מבט, ולא ענתה. רק נשענה על כתפו, לאט.

הם לא פתרו הכל באותו לילה.
אבל הם נשארו יחד – לפחות לעוד סוף שבוע אחד.