"חדר 109..." שיננתי בפי שהתייבש...
אני מתרחקת ממנה , היא מדליקה סיגריה אני מריחה את שאיפת עשן שלה עד אליי.
"היי מתוקה, הנה החדר שלך..." האחות המטומטמת אומרת לי כאילו עכשיו קיבלתי את ביתי החדש ואני צריכה לצהול.
האישה שהביאה אותי לעולם, מביטה בי. עוד פעם החיוך הזה שלה. לפעמים זה מרגיש לי כאילו היא לא יכולה ללכת לשום מקום בלעדיי החיוך הדבילי הזה על הפרצוף שלה.. אני מביטה בה במבט מתוסכל , קצת מרחם.
המאהב שלה מביט בי גם מנסה להעלות חיוך. אינפנטיל. מביטה בשניהם מבינה אייך הקשר נעשה באחווה.
"תראי יש לך חדר שמשקיף פה לכל החצר...." אימי מנסה לנחם אותי , או אפילו קצת את עצמה. לא , לא , היא מאושרת, הגיעה לשלב הניצחון שלה עליי. היא גברה עליי.
"משקיף לכל החצר?" למען השם החלון מבוצר!
ממש כלא 6.(זהו סוג של סלנג, מעולם לא הייתי שם או ראיתי אייך המקום נראה ..)
אפילו ניסיון התאבדות לא אפשרי פה. לעזאזל.
הדלת הייתה פתוחה כך שלא יכולתי לראותאת מס' החדר.
"109" צלצל במוחי.... מה יש שם? תהיתי לעצמי נזכרת במילותיה של לוסי-לו.
"109" שאגתי, צרחתי, השתוללתי, חבטתי בכל מה שהיה מצדדיי.
אימי פערה את עיניה התכולות מביטה בי כאילו הביטה בשד.
"מה קרה לך לעזאזל? " היא לוחשת וצובטת אותי בחוזקה.
"אל תביישי אותי..." היא נבוכה , פנייה נראים כמו עגבנייה שבושלה יתר על המידה והיא לופתת אותי בחוזקה מאיימת שאני אשאר פה ואולי לנצח, אם המשיך עם כל ההצגה הזו.
"אני סכיזופרנית לא? תמיד אמרתי לך שתחנכי אותי לא להיות סקרנית מדיי, " אני לוחשת וחוזרת לארשת פנים מטורפת.
.109 ,,109 ,109 איפה...? אני רוצה להגיע לשם!!!! " ממשיכה לשאוג ולהתפרע בקיצוניות .
האחות עבת הקרס מביטה בי כשצבע פניי חיוורים כמו סיד. היא בטח חדשה כאן, גיחכתי לעצמי. כולה מתוסכלת מביטה לכל עבר ואני מנצלת את החוסר מקצועיות שלה.
"זה כאן... רוצה לראות את 109?" היא מגמגמת לכיווני מנסה להרגיע אותי רק שלא אעשה רעש תחת פיקוחה.
"109, 109, 109," אני חוזרת בלי הפסקה על המספר חדר המחורבן כבר הרגשתי באמת משוגעת . אימי עוד שבריר שנייה מתאשפזת איתי למראה ההצגה המטורפת שלי. ואוחזת בידו השעירה של המאהב.
החדר ממש סמוך לזה שהיא הובילה אותי מלכתחילה..
היא פותחת את חדר 109 יושבת שם ילדה בת18 ומנסה לקרוע בציפורניה את עורקיה ממנה מכוסה חתכים וצלקות.
בפנים בזרועותיה , בגופה, ובנפשה.
מזוויעה, מבעיתה.
השתנקתי למראה.
הרגשתי שדמי חדל לזרום ברקותיי.
ליבי חדל לפעום אף הוא.
אימי והמאהב שלה עמדו ניצבים, המומים, והאחות הפסיכית לא מתכוונת לסגור את הדלת, נראית כאילו תפסה את אותה ילדה באמצע ניסיון התאבדות .
מה היא בכלל מקשיבה למשוגעת שרוצה להיכנס לחדר מסוים? היא בטוח לא תשרוד פה אם כל משוגע יבקש משהו והיא תבצע.
כשאתה מביט בדבר כזה כמו אותה ילדה אתה בטוח נעשה משוגע. כמו שאמרתי : "אתה נכנס בריא ויוצא חולה.."
"זה בסדר אל לכם להתייחס אליה, היא תמיד כך" האחות הראשית קפצה נוכח המראה שלנו והביטה באותה אחות מוכשרת מספיק בכדיי לבצע את רצונו של כל אחד לבקר כל חדר שיחפוץ, אני מביטה בה לא מבינה מי שכר את שירותיה לעזאזל ועל פי אלו קריטריונים??
סובבתי את ראשי, וניסיתי לעוט פניי אדישה למראה הילדה שחקרה אודות גוף האדם בהנאה רצופה כאב.
אימי ומאהב פלטו אנחת גועל, האחות עדיין לא סוגרת את הדלת. הילדה עדיין ממשיכה בסקרנותה, והאחות הראשית הואילה בטובה לסגור את הדלת ולעורר את האחות מההלם שהייתה שרויה בו.
אני ישר מביטה לתוך העיניים האפורות שלה. של לוסי-לו. שמביטה על הנעשה מהצד .
היא שעונה על הקיר השמאלי של המסדרון, עדיין מעשנת את הסיגריה המזוהמת שלה, אח רץ לכיוונה ושואג: "לוסי-לו! כמה פעמים אני אחזור על זה? פה לא מעשנים!!!!".
היא מביטה בו לשבריר שנייה, מוציאה את לשונה הארוכה משרבבת אותה מולו ונוגעת בעצמה. מבזה אותו בעיניה.
וחוזרת אליי. מחייכת חיוך שטני, ממתין לתגובה, ממתין לצבע העור החיוור שלי שיחזור לסורו.
אני משירה עלייה את מבטי. מפגינה נוכחות .וקופאת בתוך עצמי.
"הסקרנות והפזיזות היא מן השטן." אני לוחשת את המשפט שאני מנדבת לכל סיטואציה בחיים.
היא הוליכה אותי שולל.
רצתה לזעזע אותי, היא הצליחה, היא גם הבחינה שאותה ארשת פנים אדישה שעטתי על עצמי הייתה זיוף אחד גדול, כי לסתי הייתה שמוטה לגמרי, זה המראה הכי מזעזע שעיניי יכלו לראות. באותם רגעים אתה רק יכול לקלל למה אתה לא עיוור, חשבתי לעצמי.
האחות המוזרה הזאת שנמצאת ב-"דיליי" כל הזמן חזרה להוביל אותנו, אותי.
דוחפת אותי באלגנטיות לחדר אומרת לי ללא מילים: " זה החרא שלך תתמודדי איתו!" אימי מנופפת לשלום זורקת אותי למים עמוקים ללא הכר , קוברת אותי חיה, ואהובה כבר מחמם את המרצדס והם מוכנים לתזוזה. אני?? אני בקושי יודעת אייך לעקל מה קורה בכל התמונה הזו ולמען האמת עד שכמעט היה אכפת לי הדמות היחידה שהסיטה אותי מהמחשבה הזו זו הייתה השותפה שלי לחדר. היא הייתה כ"כ מעניינת ששכחתי את דמותה הנשכחת של אימי מאחוריי כמו ילד קטן שנכנס לגן ורואה את הצעצוע הכי אהוב עליו ונס לכיוונו וזו ההזדמנות היחידה של האם לנוס על נפשה בלי להיות כבולה בתוך דרמת הבכי . ולשוב למאורעות היומיומיות שלה.
מאחוריי הטרגדיה שנקראת "השותפה שלי " מסתתר סיפור שכל פמיניסטית תאהב לשמוע בסוף יום. היא בת 24 ברונטית מהממת , קומפקטית ופנים של מלאך והיא איב. זו שאבא שלה אנס אותה והיא חתכה לואת הזין מתוך שינה, לאחר מכן נתנה לו לסבול ולדמם למוות בעודה צופה בו מייחל להצלה לאחר ייחולים לשווא היא החליטה להתענג על הדובדבן וביתרה אותו לחלקים וקברה אותו בחצר, מתחת לעץ אורן ענק שליווה אותה בילדותה, היא טוענת שעץ האורן תמך בהחלטתה לעשות זו והוא זה שהציע לה לקבור את חלקיי הגופה מתחתיו, למרגלותיו.
יצירתית חשבתי לעצמי. קצת לא נתפס , אבל בהחלט יצירתיות לשמה.
מעניין לדעת מתי מצאו אותו? ומי ? היא הודתה? אמממ.... עלו בי המון שאלות בזמן שהבטתי בפניה הילדותיות כמעט, נראית כאילו לא יכולה לפגוע בזבוב. ישובה על המיטה וסורגת כובע לחתול השחור שנמצא כרוך סביב איזו בובה מאובזרת . ומזמזמת שיר של מטאליקה .
כן כן כובע לחתול השחור.
היא מביטה בי נעמדת מולי ומראה נוכחות .
"היי אני איב."
"ריקה"
"אני מבינה שלוסי לו עשתה לך הכרות בתולית עם המקום" היא משתעשעת על חשבוני ונשמעת לי נורמאלית לחלוטין. תוהה לעצמי אייך מדהים לדעת שלמחלת נפש יש פרצופים משלה .
"לוסי -לו שוכנת בחדר 127 חדר מבודד אין לה שותפים וגם לא יהיו לה אני מניחה. היא מופרעת מדיי, פרובוקטיבית, מיוחדת עדיין." היא זורקת לכיווני בלי קשר לכלום.
"למה מיוחדת? מה מיוחד בה?" אני מנסה להבין ומרגישה את פניי זעופות נזכרת בדמות של אותה בחורה מלנכולית בחדר 109.
"היא תראה לך. היא מיוחדת . את תראי. את הבחורה שלה. אני יכולה לקלוט את זה ממבט אחד שלך . היא בוחנת אותך. "
אז חדר 107 זה מס' החדר שלי.
ואני הבולמית הסכיזופרנית חולקת עם רוצחת לתא ומרגישה בטוחה איתה יותר מאשר עם אימי. דווקא אהבתי אותה.
שקטה. כמו הר געש מתפרץ . זה מעניין לראות אותה מתפרצת, זה משעשע אותי, אפילו התחלתי לכתוב עלייה קצת.
לכתוב "כל מיני דיאגנוזות" עלייה כמו הפסיכולוגים המזוינים, רק שאני כתבתי את זה כמו "סיפור סרקסטי למשועשע", אפילו הכרתי לה את בוני. היא אהבה אותו ואז הצהרתי בפנייה בעדינות שאין לה פנים: "אם תרצחי אותו, אני ארצח אותך..."
היא צחקה, ממש צחקה....(קצת מופרע בשביל צחוק)
"את חמודה, את שותפה מגניבה".היא זרקה אליי משועשעת .
"אף אחת לא שרדה אית יפה...” (מעניין למה?)
"בטח רצחת את כולם.” היא צחקה בקולי קולות שוב
"בטח הן קבורות פה בחדר, מתחת לארון, מתחת למרצפות אולי??" אנחנו משועשעות ואז אנחנו נרגעות, שותקות, מביטות אחת בשנייה ואז היא שואלת אותי.
"למה את פה? את לא נראית לי משוגעת... " היא מביטה בי בתמימות.
"כי אני בולימית.. ויש טוענים שאני סכיזופרנית .עדיין לא ברור לי מה הקשר בין בולימיה לסכיזופרניה אבל אימי יוצאת בהנחה שאני מפתחת את המחלה נוכח אמא שלה שתחיה (או שתמות זה לא כ"כ עקרוני שניהם מפלצות )שהיא סכיזופרנית ומחלה זו היא תורשתית ....טוב נו אמא שלי היא והפסיכולוגים בגרוש שלה.." אני מרגישה קצת מתחילה לחלחל במודעות שאני בבית משוגעים.. אני לא נותנת לעצמי לשקוע בזה וישר מחייכת, מעלה את המורל לעצמי.
דלת נפתחת בפראות, לוסי-לו נכנסת.
"התחברת עם הבולימית אני רואה.." היא עוקצת בקנאה.
"חמודה הבולימית, לא כמוך זונה מופרעת " היא עונה לה עדיין שרויה בסריגתה לא מתאמצת להרים את ראשה .
לוסי-לו לא חוששת ממנה. לא נראה שהיא חוששת ממישהו בכלל ומחייכת אליה.
היא מביטה בי ושואלת : "אהבת את109?"
"מאוד ואת?"
"היית אצל רוחל'ה ?" ה"רוצחת הסדרתית" מרימה סוף סוף את זוג עיניה הכחולות בתמיהה מהכובע המעפן שהיא סורגת בשקדנות .
"כן היא הייתה ועוד אייך הייתה. היית צריכה לראות את3 חבורת הקומיקס האלה שהם עמדו בפתח החדר, כאילו נשמתם נעתקה מהם...." היא גיחכה באכזריות.
כמה שהיא אכזרית, וקרה !אני חושבת לעצמי.
אולי זו הדרך שלה להתחבר לאנשים. היא ידעה את הכוח שטמון בה, את העוצמה המהפנטת שבה , אני מניחה שהייתי קורבן מיניי רבים.
רציתי לכעוס, להדוף אותה למשקוף שהיא נשענה עליו בזנותיות משוועת ולחנוק אותה!
בכדיי שלא אוכל לשמוע את קולה .
היא יצרה אצלי חמת זעם שמעולם לא הייתה בי או שמעולם לא ידעתי שהיא קיימת.
היא הקניטה אותי בלי סוף לא היו לה גבולות ואני אישרתי לה בלי לשים לב, אישרתי לה למתוח את הגבולות שלי עד אין סוף הגבולות שלה.
הבטחתי להתעלם, גם ה-"רוצחת הסדרתית" הציעה את אותו הדבר לאחר שהעיפה אותה מחדרנו אמרה לי בניסיון להרגיע אותי לשווא.
"היא לא רעה, היא מתוסבכת. היא חטפה מכות רצח, אונס קבוצתי, נימפומנית מאז. מורדת בעצמה. בכולם, אבל היא לא רעה. היא מתגרה בך, מנסה לבחון את קצה היכולת שלך... את מגיבה מצוין.." היא חייכה מן חצי חיוך.
גם פה בוחנים אותי? כל החיים הוא מבחן אישיות אחד ענק ? לפחות יש משהו אחד נכון במה שאימי טוענת .
אימי מתקשרת לאחר ארוחת ערב (שלחו לה לו"ז מסודר כך שהיא יודעת בדיוק מתי הכדורים אמורים להתעקל אצלי ולקבל ביטוי בפסיכוזה) לבדוק את רמת השפיות שהיא מייחלת שכבר אין לי נוכח הכדורים שמנסים לדחוף לי בארוחות .
אני מסננת אותה.
יושבת בחדר 107, החדר שלי שאני לא מצליחה להתרגל אליו עדיין ..משועממת מחליטה לראות את נפלאות הטבע ולא דרך סורגים פותחת את הדלת, והיא ....
היא שוב שם.
לוסי-לו.
"אמא שלך עשירה, בטח נוזל ממך כסף כמו דם המחזור שלי..." השפה שלה מזעזעת אותי.
לרגע הרגשתי את כל ארוחת הבוקר עולה מקרביי ועוד רגעים ספורים מתפרצת בפנייה .
אני מתעלמת ממנה, הולכת.
"רוצה שאראה לך את חדר הקסמים שלי?" היא שואלת פתאום במן קול ילדותי מתפנק, כאילו אישיות אחרת נכנסה בה. לא אותה לוסי-לו הנבזית שליוותה אותי מהבוקר .
לא! אל תתני לה להוליך אותך שלל לעשות ממך צחוק...לא! לא! אני לוחשת בתוך עצמי תוך כדי סיבוב לכיוונה ומבט ישיר לעיניה.
היא רואה שאני חוששת ממנה שאין כל אפשרות שהאמין לה....
"בואי, מבטיחה שתאהבי את זה... באמת, באמת שיש חדר קסמים ... לא משקרת...” היא אומרת לי בלחישה שרק שנינו יכולות לשמוע, לרגע נשמעה כמו מטורפת בשיא הזייתה.
ואז שוב לוסי-לו הכלבה חזרה..
"נו בואי זונה פחדנית!!!!! את מפחדת ממני? חחחח בואי, בואי איתי!!!" היא צורחת בקול צרוד.
הלכתי....
עם לוסי-לו הכלבה.
עם לוסי-לו השניה.
לאותו "חדר- קסמים" שלה, רק בכדיי לא להיות בעיניה אייך שהיא רוצה שאהייה.
סקרנית יותר מחתול.....
הולכת במדרון הענק, ריח חריף של סקס ואלכוהול, .....הולכת אחריה כמו עיוורת".
