הכל התחיל בצוהרי יום חמסיני, כשישבנו אני ואשתי בסלון, נשענים אחורה על הכיסא, באפיסת כוחות. מדי פעם הייתי קם ורץ קצת כדי לעשות רוח לעצמי, ופתאום, כמו שאני מספר לכם דברים אלו ממש, כשחזרתי מריצה כזאת, אשתי נעלמה!

בהתחלה חשבתי שהיא פשוט נמסה בחום, אך לא מצאתי כל עקבות אפילו לכך. רק מקץ שניה כשרצתי שוב לפריזידר לשתות מים, גיליתי בפנים את אשתי. למעשה כבר פרויד הצביע על העובדה שהגבר מתייחס לאישה כאל חתיכת בשר, אבל בכל זאת כשראיתי אותה שם, בין המדפים, עלתה בי מין הרגשה משונה. היה משהו מפתה בעיניה, משהו שלא ידעתי אלא מאז מאז תחילת הקיץ...

נכנסתי מיד והשתופפתי לידה בפריזידר.

מכונה מוצקה היא המקרר שלנו, בניה לתפארת של מפעלים אמריקאים. שתי דלתות... מבינים אתם, הדלתות הם שנתנו לאשתי את הרעיון. אחר כך הכל הלך בטבעיות, פינינו את העופות, שכבר בין כה לא נזקקו לתנאי חיים נאותים, מהמקרר וכל שאר המאכלים, ונשארנו רק עם קוביות הקרח, שהיינו ממיסים מדי פעם בפה, בשקשוקי שפתיים עזים, כך הרגיש כנראה מי שגילה את הקוטב הצפוני.

מהפריזדר היינו מגיחים רק כשמישהו היה דופק בדלת. החשדות החלו כבר מהרגע הראשון: היד הקרה שהושטנו לאורחינו עוררו בהם חשדות מסוימים. תירוצים כגון: עכשיו הכנתי את הקרח, נגמרו מהר. גם פתיתי השלג על ראשינו, לא היו מתאימים בדיוק ליום שרבי ארצישראלי. אם היינו זקוקים להוכחה לכך שהעניין נתגלה, הוא סופק לנו כשמצאנו את מר אברהמי מלמעלה צהרים אחד טרוף, בפריזידר שלנו. הוא רק חייך ובירך אותנו לשלום ושאל אם הוא יכול לעזור במשהו ואף הושיט לנו את בקבוק המים. סגרנו מיד את המקרר והבטנו זה בזו. יש רגעים בחיים כאשר אתה מוכרח להצטמצם. נכנסנו ומצאנו לנו מקום ליד אברהמי. אם כי להודות על האמת השיחה בינינו בפנים התנהלה בקרירות מסוימת. התברר שלמסכן יש פריזידר פרימיטיבי, צר, אשר בקושי הילדים יכלו להיכנס בפנים.

המצב הלך והחמיר עם הזמן, שמו של הפריזידר שלנו יצא בכל הקומות. לילה אחד אני זוכר, כשבאתי לחטוף משהו לאכול מהפריזידר גיליתי שבפי יש רק נוצות. רק כשניגשתי שוב מצאתי את איציק ישן באלכסון כשלמראשותיו שאריות הכרית שממנה אכלתי.

אבל המים הגיעו עד נפש, יום אחד כשמצאתי פתק על לוח המודעות לדיירים: "אסיפת דיירים, הכינוס בפריזידר של משפחת.." כן זה היה שם המשפחה שלי!

תגובות