עוד יום רגיל/ מורן
השחר הפציע מוקדם מתמיד הבוקר. קרני השמש מתעקשות להעיר אותי, להזכיר לי שצריך להמשיך לחיות. הן לא יודעות להיות בלעדיך, לכן קל להן לדבר. במחשבות העמוקות (שמובילות לדיכאון במרבית הפעמים) אני רוצה להיות כמותן, תמיד קרובה אלייך, בצורה כזו או אחרת. הבכי של אחי הקטן שלף אותי מהמיטה במהירות.
"הוא שוב הרטיב במיטה" אמרה אחותי בעיניים עייפות.
"אני חייבת ללכת לעבודה, בבקשה תטפלי בזה"
"בסדר". עניתי בייאוש. התקרבתי לאחי הקטן, שהיה כל כך נוגה במבטו האשם. כבר לא ציפינו לדבר יותר. והוא יודע את זה. לאף אחד אין כוח להישאר ער, כולם מוצאים את הנחמה בשינה, באפשרות היחידה לחמוק מן המציאות לכמה שעות. וגם הוא, מבלי שהוא מודע לכך בכלל.
החלפתי את הסדינים במהירות וכיבסתי אותם ידנית. אח שלי עדיין היה בפיז'מה והתחיל לבלגן את הבית. אוף, גם היום אני אאחר לבי"ס. ובעצם, מה שונה היום הזה מכל שאר הימים. הכנסתי אותו למקלחת, הוא שתק וחיפש את תשומת לבי דרך עיניי. זה לא עבד. העיניים ניתקו כל קשר לרגש כבר מזמן.
"קדימה בוא נצא, אני ממהרת".
"אני לא רוצה"
"בבקשה, אני חייבת ללכת כבר, קח את הצעצוע כשנחזור".
הוא התחיל לבכות בהיסטריה. "איפה זה? איפה זה?"
"אוף, אתה משגע אותי". לאחר מיליון הבטחות שעד שהוא יחזור מהגן אני אמצא את זה, יצאנו.
נסענו במהירות על האופניים שלי, הוא מאחוריי מחזיק בחולצתי הבהירה. הורדתי אותו ליד שער הגן וכשראה את חבריו השובבים, כבר נעלמו שאריות הדמעות של הבוקר. הוא חייך ונופף לי לשלום. נזכרתי למה אני אוהבת אותו כל כך.
איחרתי לשיעור אבל המורה סלחה לי, בשל הנסיבות. בעבר רחמים מעין אלו היו גורמים לי להתרגש, לרחם על עצמי שאני נותנת לאחרים לרחם עליי. היום כבר לא אכפת לי, למדתי לחיות גם עם זה.
סיימנו את הלימודים מוקדם היום, וההכנות לקראת הטקס היו בעיצומן.
"אולי תקריאי משהו, אני חושבת שזה יעזור לך להתמודד". זו הייתה המילה שכולם חיפשו כשדיברו איתי עלייך. 'להתמודד', מילה כל כך פשוטה, שבסופו של דבר רק מעצבנת. איך במילה אחת הם מנסים להראות שאכפת, מצפים ממני להגיד שהכול בסדר, כל עוד השמש זורחת בבוקר. איך לעזאזל עונים על שאלה כזו.
"אני חושבת שאני אוותר". ניסיתי לחייך, אבל היא כבר הפנתה את הגב בנונשלנטיות ברורה.
עוד יום רגיל, פשוט עוד יום רגיל.
נסעתי לכיוון ההפוך מבי"ס, הכול שונה עכשיו. הוא חיכה לי ליד העמוד הקבוע, ולשם שינוי חייך כשראה אותי.
"כרמלה נתנה לי ממתק".
היא נופפה אלי בעדינות ושלחתי אליה סימן הכרת תודה. התחשבות לשמה.
אחי הקטן עלה על האופניים כמו גיבור בסרט פעולה. הוא תמיד החשיב את עצמו אמיץ כל כך שנסע מאחוריי כך. ואני הייתי עייפה, החזקתי את עצמי חזק כדי לעבור את היום הזה. עוד יום אחד אני תמיד אומרת לעצמי.
ואז בא עוד יום.
נסענו על הכביש המשובש של השכונה. האביב הגיע בעתו, אך ההרגשה נותרה בעינה. אחי הקטן התחיל לצעוק מאחור, ואני התרכזתי במוזיקה של הרוח. הוא דחף אותי קלות להראות לי משהו, ופתאום בשנייה, נפלנו על הקרקע. מיליון דברים חלפו לי בראש. לברוח, לצעוק, לבכות, להירתע מהמבטים של האנשים מסביב. אך כשראיתי את דמעותיו הכול נעלם, רק לוודא שהוא בסדר. זה מה שחשוב.
ניגבתי את דמעותיו והלכנו ברגל עד הבית. שנינו היינו שקטים, כאילו מצפים למשהו יוצא דופן שיקרה.
כשהגענו, אימי כבר הייתה בבית, היא בהתה בחלון החוצה ומלמלה דברים אחדים.
"יש הרבה גשם היום, נכון?"
עניתי לה בשקט "כן".
מעולם לא ידעתי להתמודד עם המצבים האלו.
השארתי את התיק שלי ליד המיטה והסתכלתי על התמונה, עלייך. עלינו יחד, כולם.
לאן נעלם האושר הנוגה הזה? לאן נעלמה התמימות?
ואתה ממשיך להסתכל עליי, מחייך בעייפות, מביט וצוחק אל תוך עיני האדישות.
הזמן משנה הכול.
"את רוצה לבוא היום?", שאלתי בשקט, כמעט בלחישה.
"מה יש היום?" היא שאלה תוך הרהור.
"הטקס, סיפרתי לך על זה בבוקר, את רוצה?"
"אה, הטקס, כן בטח, הטקס. כבר יש עוד טקס? אני לא מבינה, כל יום יש טקס" היא ענתה בבלבול.
"טוב לא משנה".
יצאנו שלושתנו, אני אחותי ואחי הקטן. לא היה לי כוח לדבר, רק לסיים את הערב הזה, רק לסיים את היום. אחי החזיק את כף ידה של אחותי, ואני הייתי שני צעדים לפניהם. היה לי חשוב להגיע בזמן, אך נראה היה שלאחותי לא הפריע בכלל אם נאחר. עוד דקה הצפירה, לעזאזל.
"אולי תלכי קצת יותר מהר כבר!"
"אל תעצבני אותי" היא ענתה לי בתוקפנות.
התקדמתי במהירות אל כיוון הבית ספר ובמרחק צעדים ספורים מהשער נשמעה הצפירה. עמדתי בדום, כשכל הכעס של היום תקף אותי בחשיכה. כל הרגשות צפו בי, זו הייתה דקת השקט שלי, היחידה שלי, כשלכולם היה רעש באוזניים. בהיתי באוויר, בחלקיקיו הנעים באיטיות אל כיוון האורות המלאכותיים.
חשבתי עלייך, בלעדייך. חשבתי עלינו, וחשבתי עליו, על שלא זכה להכירך בכלל.
והנה הצפירה נשמעה מרחוק כעומדת להסתיים, ובקרוב יחולו שירי הדיכאון שמאוסים כל כך כבר. ומחר בתפנית אחידה, כולם יודו לכם על שאפשרתם לנו להקים את המדינה שלנו. וכולם ברגע אחד, יחזרו הביתה, כל אחד לביתו, כל אחד לשגרה. וגם אנחנו.
ורציתי כל כך שהרגע הזה יישאר, רק עוד שנייה אחת להרגיש אותך.
לפתע חשתי בידי מגע ידיים עדינות וחמימות, והסתכלתי וראיתי אותך, בעיניים שלו. הוא לחץ את ידי בחוזקה, בעיניים אוהבות, תמימות ואיכשהו גם מזדהות.
הסתכלתי לשבריר שנייה אל אחותי ואז שוב עליו, כשהוא נתלה עליי. והמבט שלו, המבט שלך, הזכירו לי את ששכחתי מזמן.
אני לא לבד.
© כל הזכויות שמורות ליוצר.
