סלט חצילים-ממואר 8
הייתי ילדה של מצור. כל יום בחיי היה מאבק. אני נגד העולם והעולם נגדי. גופי היה לכוד בשגרת החיים של ילדים:,קמים-הולכים לבית הספר-חוזרים מבית הספר-עושים שעורים אוכלים שלוש ארוחות מזינות כל יום וממלאים חובות בבית. אבל נפשי הייתה סוערת מילדות, ודמיוני פרץ למרחבים אחרים לגמרי: לכל העולם לקח אותי דמיוני, שפרח והתפתח על בסיס הספרים שבלעתי אל קרבי. ואיך שהוא היום-יום היה מפיל אותי לקרשים דווקא כשדמיוני היה לוקח אותי לטימבוקטו או לריו דה ז׳נירו או ללינה בירת פרו. הורי היו קפדנים והקפידו על שגרה קבועה ועל ״דיסטרנס״!על מנת לשמר את מרותם. ואני הרגשתי לא אהובה.
לא תמיד היה כך. שנות חיי הראשונות עברו עלי אחרת. הייתי הבת הראשונה במשפחה, הנכדה הראשונה לסבא וסבתא החיים, וילדה-מצבה לסבתא שאיננה: הייתי אהובה ומקובלת על כולם.
אבאמא ואני גרנו בחדר אחד בדירת שלושת החדרים ששכרו סבא ו״ספתא״ ברחוב חיסין בתל אביב.
באחד משני החדרים האחרים גרה ״דודה״-אחותה הצעירה של אמי. עם נישואי הורי היא עברה מחדרה היפה, לחדר האחורי אליו הועברה מיטתה ושידת ספריה והועמדה לצד חמשת ארגזי הקרטון שבהם נשמרו חפציו של ״דוד״-אחיה הבכור של אמי ששירת בצבא האנגלי ונלחם במדבר בצבאו של רומל.
בחדר האמצעי הצטופפו סבא, ״ספתא״ יחד עם מטתם המתקפלת, שולחן אוכל גדול מעץ אלון ועליו פלטת זכוכית שבמרכזה, על מפית רקומה עמדה ואזה יפנית. מסביב השולחן ניצבו ששה כסאות ישיבה כבדים ומזנון עץ אגוז עליו עמדו בהדרת פנים סמובר כסוף ושני פמוטי כסף גדולים. ארבע צלחות הולנדיות מדלפט ועליהן ציורים של תחנות רוח תלו על הקיר מעל .
הורי עבדו שעות ארוכות: אבא-במשרד ממשלתי אפרורי כלשהו, ואמא-בחברת האחים וורנר.
בה הייתה שלטת יחידה בעולם חלוקת הסרטים האמריקאים לבתי הקולנוע בארץ: היא החליטה היכן איזה יתחיל סרט את מסעו בתל אביב וחהיכן ימשיך לטיל לאחר שבועיים: לרמת גן? לחיפה? לנתניה או לחדרה!
אמי שלטה בציבור הסוכנים ביד רמה: ״גברת יודית היפה״ קראו לה. והביאו לה מתנות קטנות: כדי לחלות את פניה. פה סבון מבושם, שם ז׳ורנל צרפתי, פה זר עשבי תבלין ולפעמים אפילו ספר באנגלית. ותמיד-אבל תמיד-סוכריות בניר כסף עבורי. אבל אמי לא נתנה לשוחד לעוור את עיניה: בהוגנות ובהגיון חילקה את הסרטים לפי תור שהיה גלוי גלוי וידוע: מי שקיבל ראשון בחודש שעבר-יקבל אחרון בחודש הזה. וכך עם היתר. זכור לטוב אדון ברנרד מקולנוע אורדע ברמת גן, איש בא בימין ומזוקן שביום הולדתי הרביעי בגן הילדים שבשדרות בן ציון הביא מסרטה והציג לכל הילדים סרט מיקי-מאוס רב צבעים ורב יללות. זיכרון מתוק ובלתי נשכח! כמעט כמו שקיות ניר הצלופן האדום שניתנו בסוף החגיגה לילדים לקחת לביתם תופין ועוגיה.
עד גיל שלש הנעימה את ימיי המטפלת חנה. לבושה הייתה בשמלת אחות לבנה ונהגה לצאת עמי בעגלת הטיולים לטיול בשדרת בן ציון, כשאני לבושה מחלצות: סוודר סרוג תואם כובע, חצאית שלייקס גרביים לבנות ונעליים מצוחצחות-אדומות או כחולות או שחורות. לפניה-השגיחה עלי מפלצת שאת שמה איני זוכרת, אך זוכרת בבירור אזעקה, חדר מדרגות אפלולי מור בנורה קטנה וכאב איום בזרועי הימנית, בה משכה המפלצת כדי להוציאני בכח מהדירה בעת אזעקה. מקלט כמובן לא היה בבנין, ואנו יחד והשכנים הרועדים-הגברת ואדון פישר והגברת בער ואמא של צביקה השכן למטה ירדנו להיחבא בגרם המדרגות שירד למרתף של אדון ברל, גדל הגוף והקול שחלק את המרתף עם ארבעת בניו ושלושת כלבי הזאב הנוראים שגידל שם.
״אמנית גדולה״ הייתי מגיל צעיר מאד: הורי היו חוזרים הביתה לגלות את קירות החדר מכוסים בקווי עיפרון פתלתלים וציורי דמויות אגדיות חסרות רגליים ומרובות ידיים.נראה שירשתי את הכישרון מאבאמא: אבא ידע לציר חיות ובנות מלך בעפרונות צבעוניים ודקיקים, וגם ידע לגלף בגיר מרובע ורך דיוקנים מפלצתיים ונפלאים של זקנים וזקנות, שדים ושדות. ואמא רקמה: זוכרת אותה יושבת באפלולית החדר, קול הקריין נשמע ברמה ברדיו, במיוחד קולו של אפריים אבא מלונדון, בשידורי השפה העברית של הבי בי סי. ולעתים-קולה של שושנה דמארי המופלאה שרה את השיר ״שני שושנים״ (של אורלנד וזעירא) ועד היום עוברת בי צמרמורת כשאני שומעת את השיר מגיע למילים ״אחד לבן שני אדום״ בסוף השיר(והסתבר עם השנים שאלה לא היו השורות המקוריות)
ריח טוב עמד בבית: ריח ארומטי של בישול מעודן: ספתא הייתה בשלנית, וידעה להכין על הפרימוס במטבח הקטן מטעמים משום-כלום! בין אם היה זה סלט מלפפונים חמצמץ מתקתק, בין אם מרק עדשים כמעט ללא עדשים ובין אם ״פיורה״ שמיימי, עתיר מלח ופלפל ובשיאו המחודד כתר של בצל מטוגן מתקתק. שיא השיאים של בישוליה היה סלט החצילים האלוהי: חציל קלוי וחרוך מעט, מעוך, מתובל בבצלצל קצוץ דק, בלימון ושמן, קורט מלח וקצת סוכר.
לעולם לא יישכח במשפחתנו הטיול הנורא. הפלגנ באוטובוס ישן ומקרטע צפונה, לביקור אצל הדוד מיכה בקיבוץ דפנה. אחרי שעות של טילטולים וטלטלות הגענו לקיבוץ הקטן בצפון. בערב, בחדר האוכל, ישבנו לשולחן עם הדוד מיכה וארבעה אנשים זרים. במאור עיניים הגישו לי ביצה שלוקה! פטיש מפלאי הבריאה בימי הצנע. ואני-סירבתי לאכול. לא הכנסתי לפי גרגיר. ואני, כך סיפרו לי (אני-לא זוכרת) שלמראה הביצה התחלתי לבכות: הביתה! הביתה! אני רוצה הביתה! צעקתי בערב.-זעקתי בלילה. לפנות בוקר פיתחתי חום גבוה. בבוקר-נשנקתי והפסקתי לנשום לרגע. הוריי המודאגים והנבוכים הרימו ידיים וארזו מזוודה: ב12:00 בצהרים כבר היינו שלושתנו על האוטובוס לציביליזציה: הם-אפורי פנים מחוסר שינה, בושה ודאגה (הילדה חולה!!!) . אני-אדומת פנים וחסרת קול לאחר ליל שימורים מנוקד בכי וזעקות שבר.דרומה התגלגלנו. באוטובוס צפוף ומלא אנשים ונשים וסלים ותרנגולות מקרקרות. איני זוכרת דבר נוסף מהנסיעה באוטובוס הגדול, וגם לא מזו באוטובוס בתל אביב: אני זוכרת את הצלצול בדלת, אני זוכרת את הדלת נפתחת על ידי ספתא הנדהמת וזוכרת את שאלתי בקול גדול ורם: ״ספתא! יש חצילים?״ והיו!
החום הגבוה נעלם כהרף עין. האדמומית בלחיי נעלמה, קולי חזר אלי והבית עטף כאותי בקירותיו הלבנים, בריחו הנפלא ובנוכחות נהמרגיעה של ספתא לובה.
והעיקר-למולי ניצבה קערית סלט החצילים לוחשת לי סודות.
שנים רבות עברו מאז. וכל ניסיונותיי לשחזר את סלט החצילים של ״ספתא״ לובה נכשלו לחלוטין.אבל זכרון הטעם עדיין עולה על לשוני, וחום נעים מתפשט בתוכי בזכרי את סלט החצילים שאכלתי ביום החזרה מקיבוץ דפנה.
