"לוסי-לו" \ הסוף

" התקהלות של אנשים בלבן... בעיגול סימטרי, דוקטורים למיניהם, וניסיונות החייאה.

אני משתחלת בין כולם ומביטה בה.

לוסי-לו.

היא שרועה שם כמו שהיא ...אפילו המוות מחמיא לה. שכובה על גבה באצילות כאילו היא בכלל ישנה.

העיניים האפורות שלה נכבו, השפתיים שלה שחייכו לילה לפני הכחילו, מנחיריה נזל דם, הוא היה טרי. אדום כהה.

הרגשתי בחילה.

מה לעזאזל היא עשתה לעצמה....? לפני רגע, הוא לדיוק 25 ד' ראיתי אותה...

התחלתי לשחזר את הרגע שחלפנו אחת מול השניה האם הבחנתי במשהו מוזר...?

כולה תופעה מוזרה....הרהרתי.

עלתה בי מן עצבות. בדיעבד הכרתי אותה בסך הכל יום אחד שבו היא רק טרחה אייך לאמלל אותי, ובין היתר לפתוח לי עולם ומלואו שאותו בוודאי לא אשכח לעולם. אבל בכל זאת התעצבתי, לפעמים היה נדמה לי שרציתי לטעום מעולמה ברציפות כושלת וחסרת מעצורים ולא הייתי יכולה למצות את זה לעולם, אבל היא כבר איננה בכדיי לספק לי את אותה סקרנות לעולמה.

"מה קרה?" שאלתי את אחת האחיות. האדיוטית ביותר, זאת שאתמול ליוותה אותי לחדרי המעופש.. ממנה אני בטוח יכולה להוציא מידע. אחות אחרת סביר להניח הייתה זורקת אותי לחדרי או נואמת לכיווני שזה לא ענייני..

"היום הם יצאו זכאים... כל ה-7.." האחות האדיוטית עונה לי, מושכת את אפה בחוזקה ומנגבת את דמעותיה.

אני זקורת גבות ושואלת:" איזה 7? על מי את מדברת...?"

"כל 7 הנערי קולג' שאנסו אותה בערב חג המולד.... והכו אותה למוות..." היא מוחה שוב את דמעותיה שזולגות ללא הכר.

נהייה לי רע.  עיניי לא משו ממנה.

היא האדם המת הראשון שראיתי.

היא האדם המת הכי יפה שראיתי. אפילו שנשמתה עשתה את דרכה מחוץ לכותלי אותו בית משוגעים היא הפגינה את נוכחותה. בדמותה.

"היא חיכתה כל יום במשך 5 שנים למשפט הארוך הזה, שהם יכנסו מאחוריי הסוגרים.

היא ציפתה שירשיעו אותם, שיגזלו מהם הכל בדיוק כמו שהם  גזלו ממנה....אבל כל אחד מהם עשה את דרכו המניפולטיבית דרך הכסף. ההורים שלהם... של כל אחד מהם ידעו להזרים כסף לכל אחד שיכול להציל את עתיד בנם.  אני אפילו לא אתפלא אם השופט עצמו יצא עם סכום די נכבד בחשבונו...."

אני נשארתי בפה פעור.

אם היו שואלים אותי מה הרגשתי באותם רגעים שהבטתי בלוסי-לו שרועה על רצפת אותו מסדרון הייתי אומרת: כלום. לא הרגשתי כלום, אפילו לא דמעתי. בהתחשב לעובדה שאני היחידה שבילתה את שעותיה האחרונות ,  בחיוך...

פשוט עיניי לא משו ממנה גם שחנקו אותה בשקית שחורה , וקבעו את שעת מותה  2:17 בצהרים( כמו מספר חדרה, תהיתי אייך למקריות יש את הדרכים המוזרות שלה  בחיים...ובמוות.)

גם כשלקחו אותה עיניי ליוו אותה.

הייתי בדרכה האחרונה בחיים ובמוות.

"היא רצתה לראות אותם באחוריי הסורגים, לא יכלה להשלים עם זה שהם יצאו זכאים והיא משתגעת מיום ליום..." האחות עדיין ממשיכה. מייללת באוזניי ששמעו מספיק..

השארתי אותה עומדת שם ופניתי לחדרי.

יום  וחצי אני נמצאת באותו בית משוגעים והכרתי את האדם הכי מיוחד שהשאיר עליי חוטם לכל החיים.

לא אשכח אותה לעולם, עד היום אני יכולה להישבע שבלילות אפורים, עדיין עם ריח המסדרון המוזר אני מריחה את פליטת העשן שלה מאותה סיגריה, שומעת אותה מתגרה בי מנסה עדיין לבחון איפה קצה היכולת שלי, גם במותה.

רואה עדיין את עיניה האפורות היפות ביותר שפגשתי בחיי..

רואה את חיוכה, נזכרת בלילה שלפניי, צעדיה אבדו, אני לא יכולה לחזור לאותו "גן עדן זנותי" זה אבד בדרכו יחד איתה.

לפעמים אני תוהה לעצמי אם כל זה היה חלום ותו לא.

אם בכלל היה "חדר קסמים", אם בכלל עיניי ראו את מה שהם ראו לכאורה, אם אותו ג'ינג'י קיים באמת. בעולם המציאותי הזה שלנו.

"רוצה לבוא איתי לחדר הקסמים שלי...באמת... בואי.."

אני נזכרת בה, שעונה לאחור, ידיי מסוכלות מאחוריי ראשי ואני מביטה בתקרה ורואה אותה.

את לוסי-לו.

את אותו זיכרון, חלום או פנטזיה אין לי שמץ עד עצם היום הזה, אני רק יודעת שאת דרכו של אותו "גן עדן זנותי" לא מצאתי לעולם.

  היא עדיין חיה במוחי בנפשי.

אותה לוסי לו.

הרעה, והבובתית.

שניהם. שני הדמויות האלו שכיכבו בה.

היא הייתה בת 20 במותה, מנת יתר ב-25 ד' ללא השגחה, לא יכלה לסבול את אותה גזרה.. את אותם 7 נעריי קולג' עשירים שגרמו לנפשה לא לשרוד....

לעולם תהייה זיכרון חי.

עברו 25 שנה ואני עדיין כאן בביתי הקטן יושבת וכותבת על אותה "לוסי-לו" זוכרת הכל כאילו היה כמה שעות לפני.

חיה אותה מחדש.

לא מבינה למה לא הזלתי דמעה אחת לכבודה באותו יום ששמה קץ לחייה.

לא מבינה למה היא. לוסי -לו האדם שלא הכרתי כלל וכלל טמנה את חותמה בחיי כמו קעקוע....

היא והייחוד שלה... לנצח מחייכת אליי, לנצח בזיכרוני....

"זה הסוד שלנו..." זוכרת את שפתיה משרבבות לאותם מילים ונעלמת.

לנצח...

ואני?

אני מאמינה שהיא עדיין קיימת בין הפנטזיה שלי לחיים האמיתיים וחיה שם בכלל."