הדודים
חלק א
״ה"דודים״ וה״דודות״ שלי היו פזורים בכל הארץ.
בקיבוץ מידן חי הדוד מיכ׳ל עצום-החוטם, שהיה רווק מושבע. חביב הבנות היה בשל שערו הבלונדי ועיניו הכחולות. לא התמזל מזלו בחיי האהבה, בעוד שהצליח מאד בגידול פרחים ותפוחים. ניסיונות לשדך לו עלמות חן שזוהר נעוריהן דעך מעט, ובלחייהן החלו לזהור קמטוטים, לא זכו להצלחה: קצת ״טייל״ איתן, קצת חיזר אחריהן , יצר ציפיות בליבן ובקרב החברים והחברות. אלה לא סבלו רווקים ורווקות שלא היו ״יצרנים״ ולא הביאו את ה״פירות״ המבוקשים ביותר בקיבוץ: ילדים. אך הדוד מיכ׳ל רווק נולד ורווק נפטר. אהבתיו מאד. הן משום שאחת לשנה נסעתי אליו לקיבוץ לשבוע של קסם והן משום שלבת-המצווה שלי נתן לי את הספר ״מרקיע שחקים״ שבגיבורו הטייס הקיטע דגלאס באדר התאהבתי מהרגע בו צפיתי בסרט עליו!
לעומתו, ״הדוד״ חיימקה גדל הגוף ,בעל הידיים המיובלות והצחוק המתגלגל, היה איש משפחה נלהב ועתיר בנות: לו ולשרה׳לה זוגתו היו שתי בנות גדולות ובהירות צמה דינה ורותי, ואחת, מיכלי, קטנטונת ושחורת עיניים. הם חיו בשאון, בחוסר סדר מובהק ובשמחה רבה בקיבוץ בית יוסף.
במושב חבצלת ובמושב כפר הרוא״ה בעמק חפר עמלו ״הדודות״ האחיות אסיה ופסיה, (אחיותיו של הדוד חיימקה )יחד עם בעליהן החרוצים וילדיהן הגבוהים והיחפים, כל אחת במשק שלה. ביקורנו השנתי אצלן היה יום שמח שראשיתו הייתה דשדוש בחולות מתחנת האוטובוס תחילתו-רעם של קריאות שמחה ודמעות אוהבות, אמצעו היה נסיעה על טרקטור, מלווה בגעיית פרות, נהיית סוסים וקרקור תרנגולות וסופו בחיבוקים, דמעות וצער הפרידה.
ב״רישון״ (רשל״צ) , בדירת שני חדרים קטנטונת, חיו בשלווה ואהבה הדוד מוניה ״דר עראבר״ (=הערבי) והדודה חיה מליטא , יחד עם הפודל הגנדרן שחורי. דירתם ה מניקיון .הדוד מוניה, היה אחיו הצעיר של סבא שלי, והיה גדול מאמי בחמש שנים בלבד, לכינויו זכה בנעוריו בבירות, בה גדל. קטן קומה היה וכהה עור ועיניים ומכאן כינויו. הוא דיבר ערבית שוטפת, אותה למד ברחובות בירות;דיבר צרפתית אותה למד ב״ליסה פרנסה״; הוא דיבר אידיש שוטפת בה תקשר עם הוריו. ודיבר עברית למופת עם ״חית״ ו״עין״
בנס ציונה חיו "הדודים" קעצ׳ל הרזה והגוץ ושמר׳ל היפה, בעלי המאפיה. , החלות שיצאו מתנורם היו לשם דבר שנים אחרי שמכרו את המאפיה בשל ריב גדול בין נשותיהם. האחים הדיפו למרחק ריח משכר של קינמון וסוכר. שונים היו זה מזה כיום מליל: קעצ׳ל, שנקרא כך בשל דמיונו לחתול ג׳ינג׳י, היה חריף מוח ולשון, בקי בתורה ובענייני דיומא ונחמד. אשתו היפה , ״דודה״ סוניה, ניהלה ביד רמה את ביתה ונהגה ביד קשה בשתי בנותיהם הג׳ינגיות השובבות אינה ורינה.
הדוד שמר׳ל היפה היה היפוכו הגמור של הדוד קעצל: ישר-גו ותמיר, כחול עיניים ושחור בלורית. לבוש ״ספורט אלגנט״, עם ז׳קט כחול, חולצה צחורה ועניבה אדומה. הדוד , למרות טעמו המצוין בבגדים ועניבות, הצטיין בחוסר חכמה מופלג. לעומתו, אשתו הכעורה, רוחה, לא ידעה לבשל והייתה חסרה שליטה בשני בניה השובבים. רוחה הייתה אשה חכמה בעלת ידע מפליג בשירה עברית ובדברי תורה. גם סיפורים ידעה לספר. צלם פניה המאירים כשסיפרה סיפור נותר עמי כזכרון נעים המשכיח הן את כיעורה והן את ילדיה המתקוטטים.
שנים מאוחר יותר הסתבר שלא היו אלה ״דודים״ של ממש: חלקם היו בני דודים ראשונים ושניים ושלישיים חלקם -היו קרובים רחוקים, שהפכו לקרובים כי היו אלה שנותרו מהמשפחות שהושמדו בשואה גם כשהתפזרו בעולם שמרו על הקשר המשפחתי.חלקם היו חברי ילדות שעלו ארצה עם אבא, בשנת 1935 וכמוהו, נשאו בתוכם את האפלה הנוראה של רגשי האשמה של אלה שהצליחו להימלט אך לא הצליחו למלט את הוריהם ואחיהם שנספו בשואה.קשר הדם מעולם לא נבחן. מי ששרד/ה ומי שרצה הפך לדוד/ה.
היו לי, כמובן גם דודים ״באמת:״! מצד אמי היו הם
״דוד״ ו״דודה״. ״דוד״, אחי אמי, חי ברחובות. פלסטינה הגיע מרוסיה הצארית כתינוק עם סבי וסבתי . רעייתו הייתה "בת הארץ"-נצר למשפחה ממקימי המושבה, דוד וזוגתו דרו עם הוריה בבית גדול בעל חצר ענקית, מיטות ענקיות עם שמיכות פוך רכות וקלות כעננה. היו להם שני ״גורים״ קטנים חמודים: אור ונאור. ״דוד״ עבד במפעל ורעייתו הייתה מורה. זכורה לטוב במיוחד-להקת התרנגולות השמנמנות והשכווי מפואר-הכרבולת שהתרוצצו בחפשיות ומלאו בקרקוריהם את חצרם: הדודה הייתה מהנחמדות בדודות! בכל מפגש שלנו נהגה לתת לי סוכריה אדומה על מקל בדמות תרנגול ובחנה את ידיעותיי בגיאוגרפיה או בתנ״ך ותמיד החמיאה לידיעותיי הרחבות, גם כשלא ידעתי את התשובות לשאלותיה. עד גיל מופלג ביותר נהגו היא ואמי למלא את תשבץ מוסף ״ידיעות אחרונות״ ולהחליף טיפים והגדרות בשיחתן הטלפונית הקבועה בימי ששי אחה״צ.
הדודה נינה ״ הקומוניסטית, הייתה דודה אמיתית ומיתולוגית: נינה, אחות אבי חיה עם פבל, בעלה, במוסקבה. היא הייתה האקדמאית הראשונה במשפחה: בעלת תואר ראשון בספרות ליטאית מאוניברסיטת קובנה. נינה לימדה ״לוגופדיה״׳ באוניברסיטת מוסקבה ובעלה עבד בממשלה. כרבים כמותם הם חלקו את דירת שלושת החדרים בה דרו עם משפחת מלשיני ק.ג.ב שהוצמדה אליהם. ארבעת אחיה ואחיותיה חלמו על ציון, ושרו ״התקווה״ הדודה נינה חלמה ושרה את ״האינטרנציונל״. אחיה ואחיותיה הצליחו להגיע לפלסטינה לפני המלחמה, לשם קיוו להביא את הוריהם מליטא, בעוד נינה נשאה בגאווה את דגל הקומוניזם. . מכתביה, שהיו תמיד מלאי חדשות מרעישות על הצלחות רוסיה הסובייטית , נכתבו ביידיש, מעורבת פה ושם במילים ברוסית, כתובות בדיו ירוקה על נייר משי ירקרק דקיק. המכתבים הגיעו אלינו בדרך לא דרך: נחתו בתיבת הדואר שלנו במעטפה נושאת בולים אנגליים חודשים רבים לאחר שנכתבו. מכתביה נפתחו במילים ״מיינע טיירע״(יקיריי)
ולפעמים, ברוסית, ״מוי דרגוי ״, מיה דרגייה״
בשנת 1972 קיבל האח הבכור מברק בהול ומוזר ממוסקבה:״תכינו את הדירה ואת הרהיטים עבורנו״. מועצת המשפחה שקלה ודנה במברק המוזר ואז נפל האסימון: הדודה נינה עולה לארץ! עוד שבועיים!
בסיפורי אבי הייתה הדודה נינה גדולה מהחיים. אך כשעלתה לארץ בתחילת שנות השבעים הסתבר שהיתה גדולת מידות אך בעלת אישיות קטנונית וקנטרנית, נוטרת ונוקמת: עם עלייתה הודיעה שהיתה אסירת ציון. אנו, במשפחה כמובן ידענו שלהד״ם. הסתבר שבאה ארצה כי פוטרה ממשרתה באוניברסיטה ובעלה ״הוצא לפנסיה״. משפחה צנועה היינו: לאיש מהאחים והאחיות לא הייתה יכולת להכין עבור הדודה נינה ובעלה דירה או רהיטים: כולם נשאו על גבם נטל של משכנתאות כבדות ובקושי גמרו את החודש. הדודה נינה התפלצה כשהגיעה ארצה בחוסר כל, ולא קיבלה דירת פאר מאחיה, אלא דירת עמידר בת שני חדרים בגבעתיים. מעולם לא סלחה לאחיה ואחיותיה על ״הפקרתה״ לחסדי המדינה הציונית.היא רבה. עם כולם: עם אחותה זוסיה שתמכה בה בסתר בתשלום קבוע, הפסיקה לדבר ללא סיבה, עם אבי, שהעריץ אותה וביקר אותה כל שבוע כשבידיו מעדנים, הפסיקה לדבר. מאחר שחשה שלא ניתן לה הכבוד לו ציפתה, בצוואתה הורישה את כל שלא היה לה לשכנתה לבניין. בירכנו על כך ולא התנגדנו לקיום צוואתה.
נהגנו לבקר את הדודים והדודות לפחות פעם אחת בשנה: השכמנו קום כדי לתפוס את האוטובוס היחיד שנסע פעם ביום לאותם מקומות רחוקים, שהיו נטועים בלב פרדסים ושדות. באוטובוס נסענו לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ושם עלינו על אוטובוס אחר שנשא אותנו אליהם ל״צוהוריים״ , כשאנו לבושים בבגדי חג צרים מדי וקצרים או ארוכים מדי, לוחצים מדי ודוקרים מדי. נעולים בנעלי השבת הלוחצות המצוחצחות למשעי. נסענו כשאנו נושאים שקיות כבדות עם מתנות: פה ואזה ענקית מזכוכית ירוקה ושם-צלחת פירות כבדה מקרמיקה צבעונית. תמיד הבאנו עמנו גם בונבוניירה ענקית.דודה, אחות אמי, שהצטרפה אלינו למסעות, הביאה עמה תמיד את העוגיות של סבתא לובה ז״ל, הדוקות בקופסת פח אפורה. הדודים, מצידם, נהגו לבקרנו פעם בשנה ל״צוהוריים״. הם נהגו להביא עמם כמתנה צלחת הגשה כבדה מזכוכית צהובה או אדומה או ואזה כחולה מקרמיקה מבריקה. ובקופסת פח- העוגיות המיוחדות של הסבתא שלהם.
ביקור אצל הדודים מ״רישון״ לווה תמיד בְּתֵה מִנְחָה: תה בלימון בכוסות זכוכית דקיקות וקוביות סוכר לבן בקערית כחולהוקפה שחור בספלי פורצלן עדינים עם עיטורי ״קְלוֹאָזוֹנֶה״ , צלחות זכוכית מלאות עוגיות סוכר עדינות ועוגות שמרים תפוחות מראה התרוקנו על רקע זמזומן של שיחות שקטות ביידיש וברוסית. ריח בושם הגרדניה של הדודה חיה, עננה עדינה וריחנית, נותר בזכרוני כמצבת-עד ערטילאית לאשה השמנמנה והשקטה.הכלב שחורי, פודל ענק וטוב לב נהג לשבת על ידי ולשים את ראשו על ברכיי. רק על ברכי ולא ברכי האחרים!
י את ארוחות הצהריים אצל הדודים האחרים לא אהבתי. הוגשו בהם ״מטעמי גלות״: הרינג קצוץ (גהקטע הרינג) גפילטע פיש מתוק (!) ותרנגולת מכובסת, תפוחי אדמה תפלים מבושלים במי מלח, קומפוט שזיפים ותפוחים חסר טעם ועוגת לקח מתוקה מאד מלווה בתה חלש מסמובר עתיק לקינוח.
לעומת זאת אהבתי מאד את ״ארוחות הצוהריים״ שהכינה אמי לכבוד ה״דודים״ כשאלה הגיעו לבקרנו אחת לשנה: אמי, שהייתה צמחונית אדוקה, והייתה ״בת הלבנט״ נהגה להכין טחינה וחומוס חמצמצים מעשה בית, קישואים ממולאי אורז ריחני ובצל מטוגן, עלי כרוב ממולאים כוסמת ומנוקדים בפניני שום וחציל פיקנטי בתפו״א. למען הסדר הטוב והכבוד לאורחים עמדה בצד גם קערה ובה פיסות של עוף מכובס ברוטב לימוני, לבל יעלילו, חס וחלילה, שהיא קמצנית. ולקול תרועות השמחה של הבאים הגישה אמי קינוחי ״פרווה״ מופלאים: קציפת תפוזים וסולת או תפוחים אפויים בוניל וקינמון עם קליפות לימון ותפוז מגוררת.עד היום עולים על לשוני הטעמים המופלאים של ארוחות הצהריים אצלנו. את אלה של הדודים אני מנסה למחוק מזכרוני!!!.
