העיר הלילית
אני נוהג להביט החוצה מהחלון הזה כל ערב. העיר נפרשת למולי כמו חיה שלא יודעת שצופים בה, הוגים באיבריה הנמתחים לכל עבר. אני גר בקומה השביעית (מספר האנטי-מזל שלי) בדירה קטנה שמצוידת רק במה שהכרחי עבור רווק בתחילת שנות הארבעים שלו. כשחפץ כלשהו מילא את ייעודו, אני מוכר אותו לזקן שגר בדירה מתחת. הוא אספן של דברים חסרי תועלת, ולא נוהג להתמקח איתי יותר מדי. לא שאני מהמתמקחים: פעולה כזו דורשת סבלנות ויכולת למצוא חן בעיני אחרים, שתי תכונות שנעדרות ממני. שהות ממושכת מדי בקרב המין האנושי גורמת לי תחושת מחנק איומה, כאילו עשן שחור ממלא את נחיריי, מאיים לחרוך את איבריי הפנימיים. אני מעדיף לצפות באנשים מרחוק. אני מתעב בני אדם, כן, אבל סקרן לגביהם כשם שמדען סקרן לגבי ירחים הניתנים לצפייה רק בטלסקופ משוכלל.
אני לא יוצא מהדירה הזו שלא לצורך. פרט לעבודה המשרדית שלי ולקניות מזדמנות בסופר, אין לי כל קשר עם העולם החיצון. יש לי טלוויזיה יד שניה בסלון עם טפטים מצהיבים ודוגמאות של דבורים מזמזמות מעל פרחים שלעולם לא ימצצו מעליהם את צופם. אני יכול לראות בה כל מה שאני רוצה - בעיקר סרטים שאיש אינו זוכר ואינו רוצה לזכור. אין להם ערך אמנותי רב. הם נשכחו בצדק. אני צופה בהם ומנסה להבין למה האישה בוכה. למה הגבר מתרפס. למה הקהל צוחק. אני קורא את הכתוביות כשהמסך עולה, כאילו בשמות הרצים על גבי השחור תימצא התשובה. היא אף פעם לא שם.
אני נוהג לאכול בעמידה, או תוך כדי הליכה. מישהו אמר לי פעם שזה מקל על העיכול. אני לא בטוח שזה נכון, אבל זה הרגל שכבר דבק בי, ואינני יכול להתנער ממנו. כשאני מהרהר בדבר מה לעומק, אני גם מתהלך לי: מסתובב סביב הספה (תמיד נגד כיוון השעון) ומרפקי טמון בכף ידי, כמו למנוע מאיבריי חירות מיותרת. למרות שלקרוא למה שעובר לי בראש הרהורים אולי יהיה מוגזם. מה שקורה בין אוזניי דומה יותר למחול עיוועים של תמונות ורשמים, ציטוטים ומילים שנכרו מן האין. אני לא שולט בזה, וגם לא מנסה. אני פשוט מניע את רגליי ונתן למחול הזה לעשות את שלו, ורק עוקב אחר מסלולו של הטורנדו עד שאני מותש ושב להשתרע על הספה, בוהה בטלוויזיה, מאזין לצפירות העצבניות העולות ויורדות ומתפוגגות כסופו של שיר. מישהו מת מהתקף לב. מישהו נפל במדרגות ושבר את המפרקת. מישהו נרצח בידי חברו הטוב ביותר. והעיר. העיר תמיד חיה.
אני מביט מהחלון בדירה שממול. הבניין ההוא זהה לשלי, אותו עותק מכוער ומלבני שממלא את החלל כמו תצוגה נצחית של חוסר דמיון. לפעמים אני מצפה לראות שם, יוצא אל המרפסת הקטנה והעלובה, את בן דמותי המציץ בי חזרה בעיניים חסרות הבעה. אבל לא. מי שיוצאת לשם היא דיירת מספר 7/73 (קומה 7, דירה 73) שלשם הנוחות, אכנה אותה דיירת 7. במרפסת שלה יש עציץ שמלא בבדלי סיגריות. אני רואה היטב עם המשקפת המשוכללת שלי. אני כשלתי מלפתח את שני ההרגלים חסרי התועלת הללו - גידול עציצים או עישון. היא נשענת על המעקה ומביטה מטה, סיגריה מבקרת בין שפתיה ועשן ממהר לחמוק ולהיעלם. היא צעירה ממני בכמה שנים. יש לה כתמים מתחת לעיניים שנראים כמו איפור כבד. היא לובשת בגדים גדולים מכפי מידותיה, כאילו להסתיר משהו הצמוד לעורה. פעם ערכתי רשימה של מה עלולים הדברים הללו להיות. סכין. שטרות חבוקים בגומיות. סמים קשים. תעודות זהות מזויפות. לא סביר במיוחד, כמובן, אבל שעשעתי את עצמי למשך כמה שעות. השיער שלה מתולתל ואסוף מעל קודקודה. היא נאה למדי, באופן שבו נשים על סף קמילה נהיות נאות, אבל השפתון שלה מוגזם והציפורניים שלה ארוכות מדי. מישהו היה צריך לומר לה שבגיל הזה כבר אין טעם לטרוח, שהחשבון כבר סוכם והוגש עוד לפני שבחנה את עצמה בראי. אני שונא אנשים שמקדישים יותר מדי תשומת לב לדמותם במראה. הם כבר יודעים איך הם נראים. מה זה משנה, שערה אפורה אחת או פצעון שהגיח כמו סוכן רדום. המראה תמיד מראה לך מי אתה לא. לכן אני לא מחזיק מראות בבית.
לדיירת 7 יש הרגלים משלה. היא לא מקפידה עליהם כמוני, אבל מהתצפית המדוקדקת שערכתי הצלחתי לעלות על דפוס שבועי קבוע. בשבע בערך היא יוצאת אל המרפסת ומציתה סיגריה. לפעמים היא מתיישבת על כיסא עץ צבוע, רגליה מתוחות על שרפרף קטן, משליכה את נעליה. הצבע על ציפורני כפות הרגליים זהה לצבע על ציפורניה. אמרתי שיש לי משקפת מעולה. היא לא נינוחה, אפילו אם היא מנסה ליצור את הרושם שכן. היא עוצמת את העיניים לדקה, כאילו מאזינה למוזיקה שבאה מבפנים, אבל מהר מאוד פוקחת אותן, מביטה ימינה ושמאלה בחשד, מציתה סיגריה נוספת ומועכת את הקודמת לתוך העציץ, שוודאי יעבור מוטציה יום אחד ויהפוך לעץ-סיגריות. יש לי מחשבות מאוד משעשעות, אבל הן לא אופייניות לי.
בדרך כלל היא יוצאת למרפסת לבד. רווקה מזדקנת, כמוני, אבל שלא כמוני, היא נראית כסובלת מבדידותה הנצחית. לנשים קשה הרבה יותר. לא שיש לי איזו אמפתיה כלפיה. הכל עניין פשוט של הטלת מטבע. קיבלת או שלא קיבלת. היא ממששת את העגילים הגדולים שלה, מוגזמים כמו השפתון הצעקני שנח על שפתיה. כאילו היא מוכנה כל רגע להציג את עצמה בפני שורה של מחזרים ספקניים שהיו מעדיפים דגם צעיר יותר, זקור יותר. זה עומד בניגוד לבגדים הרחבים שהיא לובשת, ועולה על דעתי אפשרות נוספת, פרוזאית יותר, למה שהיא מנסה להסתיר. שומן עודף. קפלי לידה. קעקועים מביכים, שנחרטו אל תוך בשרה בגיל שבו רדפה אחרי גברים על אופנועים וריגושים קצרי טווח בשירותיו של מועדון ריקודים, הבאס הולם באוזניה באותו קצב שבו הגבר הולם בחלציה.
היא נשארת בחוץ חצי שעה לפחות, פחות אם מזג האוויר קר. בלילות חמים היא מאריכה את השהות שלה שם, מעיינת במגזין נשים או באיזשהו רומן שעוביו שווה לאיכותו, מלווה בחליטת תה או חפיסת שוקולד מריר, לאזן את המצפון. היה הגיוני לצפות שלרווקה כמוה יהיה חתול אחד או שניים. הקלישאה תובעת את הגשמתה. אבל בזאת היא לא נענית לציפיות. יכול להיות כמובן שאיזו חיית מחמד צמרירית מחכה לה בפנים, אבל החוש הפנימי שלי אומר שאין לה שום חיה כזו. שהיא לא סובלת בעלי חיים שמתחככים בה או משתלטים לה על המיטה ומפזרים את שערותיהם על הספה. בזה היא דומה לי. ואני מוכן גם להרחיק לכת ולהניח שהדבר גורם לה רגשי אשמה. היא חושבת שאם היא לא יכולה לסבול את המחשבה שתצטרך לדאוג ליצור חי כלשהו הנמצא תחת קורת גגה, אז גם לא תוכל לדאוג לילד, אם וכאשר יגיע, וזה מעכיר את מצב רוחה עוד יותר. ערך השוק שלה הולך ויורד, והיא מודעת לכך. מה שהיא באמת לא תואם את התדמית החיצונית שהיא מבקשת לטפח. לא אני. אני יודע היטב מה אני.
אני מוכן גם לנחש, ואפילו להמר, שיש לה חוג קבוע שהיא הולכת אליו, ושמתחלף כל שלושה חודשים בערך, פרק הזמן הממוצע עבור אדם מהעידן החדש למצות תחום עניין אקראי כלשהו. יוגה. פילאטיס. סריגה. מקארמה. רישום בצבעי שמן. קליגרפיה. הכל מתחיל בהתלהבות ראשונית, ממשיך בתחושה יגעה שזו עבודה יותר מאשר תחביב, ומסתיים בתחושת תלישות וניתוק משאר המשתתפים, הנראים נחושים בדעתם למצות עד הסוף את מה ששילמו עליו, אפילו אם אינו גורם להם עוד הנאה. ואז היא מוצאת חוג חדש לבזבז עליו את שעות הפנאי שלה.
אלו הן השערות בלבד. אבל החוש הפנימי שלי צודק בדרך כלל.
חיות מחמד אין, אבל בני אדם יש אצלה לעתים. רובם גברים צעירים ממנה שאספה באיזשהו בר או הכירה כתוצאה משידוך שלא נשקל כהלכה. היא מוציאה אותם למרפסת, מציעה להם סיגריה, כמו בוחנת את מידת היענותם להרגליה, רושמת לעצמה מעלות וחסרונות בשגרת הטקסים היומית שלה. בדרך כלל מתווספת לכך כוס יין זול ומוזיקה שאמורה לשוות לסצינה ערך רומנטי. הכל מבוים כהלכה כדי להשיג את התוצאה המבוקשת, אבל ביד חסרת דמיון ומקוריות. יש כמה החלפות רוק הכרחיות, כמה נשיכות מתבקשות בצוואר. לא תמיד, כמובן. יש פעמים שבהם אני רואה בבירור שהיא מתחרטת שהביאה אותם למקום הפרטי הזה שלה בכלל, וחושבת לעצמה איך תיפטר מהם בעדינות. במקרים כאלה היא תעשן ולא תציע לבן זוויגה סיגריה, תשאיר את כוס היין שלה בלתי נגועה, ולא תציג לראווה את רגליה המתוחות על השרפרף אלא תכנס אותן חזרה כצב המסתגר בשריונו.
בסופו של הדבר המחול המתיש הזה מסתיים, והגברים מסתלקים כלעומת שבאו, מסופקים למחצה או מאוכזבים. קורה שגם נשים חולקות איתה את המרפסת, אבל אלה נדירות יותר. אחת מהן היא אישה שדומה לה במקצת, אבל מבוגרת וכעורה ממנה. לפי הבעות הפנים שלה ואצבעה המונפת לעבר אחותה, יש לשער שהיא עסוקה בלהטיף לה על אורח חייה המופקר והלא יציב. לה עצמה בוודאי יש בעל מהנדס או קבלן בניין או כריש נדל"ן, ומרוחב מותניה וצורת ישבנה הייתי מסכם את התפוקה הלידתית שלה בשלושה עד ארבעה, לא כולל הפלות. דיירת 7 מאזינה בחצי אוזן, מכרסמת את ציפורניה או מציתה סיגריה למורת רוחה של האחות הבוגרת והכעורה (ומסיבה זו ממש, אני בטוח). לפי הבעת פניה, האשמה רובצת בתוכה והתחושה שאולי אחותה צודקת, אבל יש בה גם גאווה והתנגדות המתעוררת בעווית למול התנשאותה הלא מוסתרת של האחות. אני יכול לקרוא את כל זה מבלי לשמוע מילה. אני צופה נאמן ומדוקדק.
האחות לא מרבה לבקר, והדבר אינו מפתיע אותי. היא בוודאי גרה בפרבר השמור לבני המעמד הבינוני-הגבוה, אנשים שעקרו מהעיר הסואנת כדי למצוא את עצמם בבתים שהם העתקים מדויקים של שכניהם, עם העתקים לא פחות דומים של משפחות שנפגשות בארוחות ברביקיו נוטפות שומן וילדים צורחים ותינוקות מדדים לעבר ממתקים שנפלו על הדשא ולבעלים יש רומנים מתבקשים עם מזכירות או מדריכות יוגה פרטיות. אני צופה לאחות הזו התקף לב בעתיד הקרוב אם לא תפסיק לבלוע כל דבר שנקרה בדרכה ולהשתמש במעלית במקום במדרגות.
נשים אחרות כמעט שלא באות. פרט לאחת, אישה גבוהה ודקיקה כעץ כמוש במשקפי קרן מוגזמים, שנראתה כאנטיתזה לאחות השמנה והקולנית. זו הייתה מאופקת הרבה יותר, ונראה שהן ידידות ותיקות, או מתחזות לכאלו עבור איזו תקווה מעורפלת לפצות על היעדר הטעם בחייהן באמצעות קירבה נשית. שקלתי לכמה מפגשים את האפשרות שידידתה זו היא לסבית ושהיא הייתה מעוניינת למצוא אותה במיטתה יום אחד. הסקתי זאת מהמעיל עם הריפוד בכתפיים שניסה לשחזר את הזוועה הקרויה שנות השמונים ומהסיגריות הארוכות כמקלות קטורת שנהגה לעשן ומנעלי הפלטפורמה שעוד הוסיפו לגובהה. אף פעם לא קיבלתי תשובה מספקת בנידון, אם כי היו חיבוקים שנמשכו שניה אחת יותר מדי או יד שהשתהתה על הגב או על השיער די זמן כדי לפתח מחשבות וכוונות. אבל דיירת 7 מעולם לא הפגינה נטייה לנשים. בביקוריה של העץ הכמוש היא נהגה לשתות תה ולהאזין למה ששיוויתי בנפשי כמונולוגים ארוכים ומשמימים על "התפקרות", "התפרקות" ו"התרפקות", שאנשים בני דורנו מדמים לעצמם כשלבים הכרחיים בדרך לאיזו נירוונה שלעולם לא תגיע. העץ הכמוש עשתה את עיקר השיחה, עיניה מצומצמות כאילו היא מנסה להיזכר במילה או ביטוי או באדם שהתעלל בה כשהייתה ילדה (האב או הדוד מצד האם, לפי רוב הסטטיסטיקות), ורגליה בפישוק רחב כשהיא יושבת על כיסא שהופקע מהמטבח, סנטרה נתמך בכף ידה והיא פולטת טבעות עשן בחובבנות עקשנית שלא תשתפר.
העץ הכמוש לא ביקרה יותר משש-שבע פעמים. היא תמיד באה בשעות לא צפויות, לעתים אחר הצהריים, לעתים אחרי עשר בלילה, בדרך כלל עם אותו מעיל מרופד וסיגריות ארוכות, ונראה היה שהיא רוצה לשפוך את ליבה עד שלא יוותר לה סוד אחד, גומחה עצמאית אחת שבה תתרווח ותגלגל במחשבתה את ענייניה הפרטיים ככילי הבוחן את תיבת האוצר שלו. דיירת 7 לא הייתה צד פעיל במיוחד במונולוגים הללו, ורוב תרומתה התמצתה בהנהונים כאובים או במילות קישור נימוסיות כגון "מה, באמת?" או "למה את מתכוונת?". היא עשתה כמה נסיונות להשחיל מילים משלה, נושאי שיחה קלילים יותר או כאלה שיעסקו בה עצמה במקום בעץ המוסיף לכמוש ולהידלדל, אבל ידידתה הלסבית דרסה אותה בלא מעצורים, עיניה המוצרות הופכות מוצרות עוד יותר, כאילו התרעמה על כך שחופש הדיבור נגזל ממנה. אם היא הייתה קברניט ספינה, כבר מזמן היו משליכים אותה הימה, ידיה קשורות בשלשלאות.
אולי זו הסיבה שהעץ הכמוש לא חזרה עוד לאחר אותם שישה-שבעה ביקורים. לדיירת 7 נמאס מכל אותם פטפוטים תפלים שהתעצמו והתלקחו על חשבונה. גם אני לא הצטערתי לראותה עוזבת.
אנשים אחרים לא הרבו לבוא. ואם כן, הרי שלא יכולתי לראותם, במידה ולא הוציאה אותם אל המרפסת, המקום היחיד בדירתה שבו הייתה לי תצפית טובה לחייה. יש ערבים שהיא עומדת צמודה למעקה ובוהה קדימה, סיגריה אחוזה בידה, לבושה בחלוק שוודאי נקנה במכירת חיסול, ואני מרגיש כאילו היא רואה אותי, צופה בה דרך זוג עדשות שהן שיא הטכנולוגיה בתחום הריגול הלא חוקי. אבל ברור שהיא לא רואה אותי. אחרת היא הייתה נרתעת בדחייה ובבהלה או מסיטה את דלת הזכוכית ודואגת שיצבעו אותה פרונטו.
אני לא טיפש. אני לא עומד פשוט בחלון ומצמיד את המשקפת לעיניי. יש לי וילון כבד שפרוש תמיד על הזכוכית, ואני עושה את ענייניי דרך רווח כמעט בלתי מורגש באמצעו. הדירה שלי נראית נטושה למתבונן מן הצד שלה, או מאוכלסת בידי אדם הסובל מרגישות עזה לאור. היא לא יודעת שאני קיים בכלל.
מותר לי לעשות דבר רע אחד ביום. כך סיכמנו, אני והפסיכולוג שלי. אני הולך אליו בחמש השנים האחרונות. אני לא הולך אליו כדי לקבל טיפול לבעיות הנפש שלי. טיפול רומז על כך שיש לשנות דברים כדי להביא חיים מסוימים למיצוי של תהליכים תקינים הבאים על כולם, בסופו של דבר. אני גם לא הולך אליו כדי לפרוק מטען מעל גבי, כמו שעושים רוב בני האדם. לעצמי אני אומר הכל, ואם אני מבין את תכלית המעשה וסיבת קיומו - אין צורך אפילו לנסח אותו. אבל אצל הפסיכולוג אני חווה הנאה מסוימת, חמקנית, מהדיבור השקול והממוקד שלי על רצונות ומחשבות שלא היו עוברות בשום חברה אנושית כראויות וכהגונות. זה המקום היחיד לדבר על כך מבלי שישלחו אחריי אחים בחלוקים לבנים או לוחמי צדק נזעמים.
הפסיכולוג שלי נושק לשישים. הוא כרסתן ובעל שפם שמזכיר לי מברשת צבע. יש לו משקפיים חסרי מסגרת עם זרועות מזהב שהוא מקפל ומניח בכיס החולצה שלו אחרי שניקה אותם בקפידה במטפחת בגון אינדיגו. בכל פעם שמגיע רגע הקיפול והניקוי, אני יודע שהוא עומד לעבור מהקשבה לדיבור. יש לו טקסים משלו, כמו לכוון את מכשיר השמיעה שלו למקסימום (יש לי קול שקט, והמזגן תמיד פועל אצלו במלוא העוצמה) או לכופף את אצבעו המורה ולהניחה על שפתו העליונה בשעה שהוא שוקל דבר מה פרובוקטיבי במיוחד שאמרתי.
הוא אוהב במיוחד את הצירוף "איזון" ו"ביטוי עצמי נאות". לדעתו, זה הדבר שאני צריך להתמקד בו. הוא לא מנסה להפוך אותי לאדם 'מוסרי' יותר. אחרת כבר הייתי נוטש אותו מזמן. הוא מרבה לומר "אנחנו יכולים" ו"אנחנו צריכים" ו"אולי כדאי שנשקול", כאילו צורת הרבים כוללת גם אותו במעשיי ובמחשבותיי וכך האחריות מתחלקת בין שנינו. אני לא אוהב את זה במיוחד. מה ששלי, שלי; אני לא חולק שום דבר עם אף אחד. אבל זה הרגל של איש זקן, ואין טעם לנסות לשנות אותו.
הדרך שלו לבטא חוסר הסכמה איתי היא לומר "האמנם?" תוך כדי זקירת גבה או "בוא נחשוב על זה עוד קצת". יש לו דרכים עקיפות וערמומיות שנועדו לגרום לי להטיל בעצמי ספק. זה לא ממש עובד. זה רק מרגיז אותי יותר. אני לא הטיפוס שיצעק ויהפוך רהיטים. כשאני כעוס, אני נעטף בשתיקה מלאת איבה או עונה לשאלותיו בתשובות קצרות ונהמניות. אבל הוא סופג לתוכו הכל באותה שלווה מקצועית. אני חש לפעמים מגומד לידו. כמו שהוא חוזר ואומר, אין כמעט דבר שלא ראה בשלושים שנותיו על הספה הזו. אני בוודאי לא מחדש לו הרבה.
כך שהגענו להסכם. הוא לא חשב לשבור את כלל הרגליי ונטיותיי, אלא רק לשים להם רסן יאות. חשוב להיות אתה עצמך בהמון חסר הפנים שהוא החברה, הוא אמר. אבל לא יותר מדי ממך. לשים גדרות מחושבים. לא להיסחף בזרם, אבל גם לא לשים רגל לעוברים ושבים. אז מותר לי דבר רע אחד ביום. דבר קטן, שלא יערער את אושיות החברה. לגנוב חטיף שוקולד בסופר. להרים שטר כסף שנפל מכיסה של גברת ולטמון אותו במכנסיי. לשפוך את קערת החלב של החתול השייך לשכנים מהקומה למטה. אין פה נזק לטווח ארוך או יצירת טראומה בין דורית. זהו "פורקן מווסת", כפי שהפסיכולוג שלי אומר.
אני לא מספר לו על דיירת 7. יש דברים שאני מסתיר גם ממנו, הגם שהוא האדם שמכיר אותי יותר מכל אדם אחר בעולם. אני חש שלדבר על כך יהיה פשע כלפי עצמי. אני רוצה לשמור את הצפייה הלילית הזו בה ללא עדים, ללא ניתוח ארכני כלשהו שאולי יקלקל את קסמה השחור. מי שיקרא שורות אלו עשוי לפתח את הרעיון המגוחך שאני הולך ומתאהב בדיירת 7. אין דבר רחוק מן האמת. נהפוך הוא. אני בז לה על מי שהיא ומה שהיא. היא לכודה בצבת החיים המודרניים, נטולי הסיפוק והתכלית, בעודה מחפשת אחר כל דבר שישפוך אור על הבור שהיא עומדת בקרקעיתו. מוח צר ורומנטי כשלה לא יכול להבין, שאין שום משמעות, או תוחלת. מחשבות ממין זה יכולות להוביל להארה דתית כלשהי, לנהייה אחר מנהיג כריזמטי שמשמש כתחליף אב נלוז. או להתאבדות, לאחר שנואשה מכלל האפשרויות הפתוחות בפניה.
לי עצמי אין אשליות שכאלה. אני לא מתאמץ לפתח תחומי עניין או שאיפות כלכליות להחזיק בדירה או בנדל"ן או להיות נווד דיגיטלי מודרני. כל דבר שאדם עושה כדי למלא את זמנו הפנוי הוא רק ניסיון להרחיק מחשבות על המוות הממשמש ובא. זה לא משפט מקורי במיוחד, אבל אין לי רתיעה משימוש בקלישאות, אם הן נכונות. אהבה היא קלישאה שמעולם לא התנסיתי בה. היא רגש שעובד ותוכנת לפני דורי דורות במטרה לספק את מנת האוכלוסיה העולמית הדרושה כדי להניע את גלגלי הכלכלה ולהעשיר את המעמדות העליונים. אין שום טעם באהבה אם אינך מתכוון להתרבות.
כבר אמרתי שאני לא יוצא הרבה. אבל ערב אחד נכנסתי להצגת תיאטרון חינמית, מהסוג שמעסיק שחקנים אלמוניים ומחזאים שמחשיבים עצמם נועזים ופרובוקטיביים, לפחות עד שיקבלו מקום בשולחן של הגדולים והנכונים. שם המופע היה "הוורד השחור" ועניינו העיקרי היה עירום ומסיכות. אפשר היה לחשוב שהריגוש שבגופים חשופים היה מושך קהל גדול יותר, אבל להפתעתי (ולשמחתי) היה האולם ריק כמעט לחלוטין, פרט לשני זוגות שישבו בשורה הראשונה כאילו רצו להתחכך בזוהרם של השחקנים. בכניסה הייתה קערת חרסינה לבנה שלתוכה נתבקשו הצופים להניח "תרומה סמלית" כפי כיסם ונדיבותם.
בהצגה היו שבעה שחקנים, שלושה גברים, שלוש נשים והרמפרודיטוס אחד. כולם, כפי שציינתי, היו עירומים. כולם חבשו מסיכות שחורות זהות שכיסו את פניהם כליל, ממצח ועד סנטר. הם לא דיברו. הם רק נעו מצד זה של הבמה לאחר, נתקלים זה בזה כאילו היו עיוורים, חובטים זה בזה או מבצעים אקטים מיניים מפורשים. מדי פעם היה כל זה גולש לכאוס מוחלט, ובו הם היו מסתערים זה על זה בלהט ובשנאה כצבאות המתנגשים בשדה הקרב. או אז היה ההרמפרודיטוס חומק החוצה מההמון המשולהב ושולח אצבע מאשימה אל הקהל, ידו רועדת ורגליו פשוקות. לאחר מכן השתרעו כולם ארצה, כאילו היו עייפים או מתים, ואותו יצור דו-מיני הסתובב ביניהם ושלף שיני זהב מדומיינות מתוך פיותיהם הרפויים. אז התרוקנה הבמה למשך דקות ארוכות, ואני הייתי שרוי בחושך לא נעים. חששתי שאותן דמויות עירומות וחסרות פנים תגששנה אליי בעודי ישוב, תבקשנה לגעת בי ולמשוך אותי אל התועבה שמהווה את מרכז קיומם.
אבל זה לא קרה. אור קלוש שב ונדלק, והשחקנים מילאו את הבמה, פרט לאחד שנותר לשכב בשולי הבמה עד סוף ההצגה, רק רגליו גלויות מעבר לקוליסה, יחפות ודוממות. השאר נראו כאילו הם מנסים לפרק זה את זה בעודם שיכורים כליל. תנועותיהם היו עייפות ומתוסכלות, ומפיהם בקעו יללות כבושות וצחוק מיואש. לבסוף התאספו כולם יחד וכרעו על ברך אחת סביב אישה אחת, שעירומה היה המושך ביותר מבחינה הטרוסקסואלית, ונדמה היה שהיא עומדת לפרוץ בריקוד חושני ומרומם נפש. אלא שצעדיה כשלו, תנועותיה היו מגושמות וחסרות תיאום, וקהלה המעריץ קם מעל ברכיו ובלע אותה בסטירות, אגרופים ונשיכות שנראו לי אמיתיים לגמרי. אז עלה מהיכנשהו קול בכי חנוק (לא מהשחקנים; הצליל נשמע כהקלטה) וכולם הסתלקו והותירו את הבמה מיותמת. מסיכה מנופצת אחת נותרה במרכז הבמה, ודומה היה שהיא זולגת דם שחור.
לא היה הדרן או מחיאות כפיים, ואיש לא חזר כדי לקוד לפני הצופים המועטים; נשמעו רק לעיסות של מסטיק מהזוג שישב למטה וצעקה אחת, עליזה באורח משונה, מהזוג השני, שנועדה כפי הנראה לבטא הערצה לפן האמנותי של ההצגה. אני עצמי לא מצאתי אותה מרתקת במיוחד או מעוררת מחשבה. התיאטרון המודרני עסוק יותר בצורה מאשר בתוכן, ואם אפשר לבזוק פנימה קצת עירום, כן ייטב. מידת הגירוי המיני הוא חזות הכל בימינו, בהיעדר בשר של ממש להלביש על שלד האמנות. הלכתי הביתה מבלי להקדיש לה מחשבה אחת נוספת, אחרי שהגנבתי לכיסי את התרומה הסמלית שהניחו שני הזוגות האחרים. מוטב שייעשה בכסף הזה שימוש הולם יותר מאשר לפרנס חוסר כישרון.
אבל משהו מהמופע כן דבק בי, מבלי שרציתי בכך. בלילה חלמתי על פרח שחור העומד נטוש בשדה חיטה, צהוב כולו. השמיים היו ריקים ואפורים. לא היה כל רמז אנושי באופק - לא בני אדם, טחנת קמח או גשר. רכנתי אל הפרח כדי לבחון אותו, משתאה לעצם קיומו, כאילו היה המצאה גאונית שתכליתה נבצרה משכלי או שריד של תרבות מעולם אחר – ובעודי עושה זאת הרגשתי דבר מה הרוחש בפניי, כתולעת תחת העור. הנחתי את כפות ידיי על פניי, אבל עדיין יכולתי לראות את הפרח, שחור גם בגבעולו ובעליו, כאילו נצבע בדיו. אותו בכי חנוק שחתם את ההצגה נשמע שוב מרחוק, ואני חשבתי שזהו אולי בעליו של הפרח, שאיבד אותו ולעולם לא ימצאנו. ואז התעוררתי.
סיפרתי לפסיכולוג על החלום הזה, אבל מבלי לציין את ההצגה שטיפחה אותו. אני אוהב לבצע תרגילים מעין אלו מדי פעם, כמו לבדוק את כושר הניתוח שלו מבלי לתת לו את כל התמונה השלמה שהובילה לכך. הוא אמר, לאחר שעצר כדי ללטף את שפמו העבות, שחלום כזה די מפתיע בדמיון שנשקף ממנו ובתוכן הסיפורי המאפיין אותו. קודם לכן לא סיפרתי לו על חלומותיי (שהיו שכיחים למדי, כמו תחושת נפילה ממקום גבוה או נסיעה למקום מוכר שנראה לפתע זר ומאיים), אלא רק על הזיות שעלו בדעתי בזמן השוחק של העבודה, שגם הן לא הצטיינו במקוריות רבה ולכן גם לא הרחבתי עליהן. הוא שאל אותי מה אני חושב עליו, תרגיל ערמומי לגרום לי לתת תשובה שהוא שיער שחששתי ממנה, אבל אני אמרתי בקור רוח שלשם כך אני משלם ממיטב כספי: תפקידו הוא לדעת, או לכל הפחות להעלות אפשרויות שמהן אוכל לבחור. הוא אמר שלדעתו החלום הוא לא שיקוף של התת-מודע הקולקטיבי (הא לך, יונג) אלא התנסות פנימית עמוקה ונסתרת בדברים המפחידים אותנו יותר מכל. לכן אנו שוכחים את רובם מיד בשעת היקיצה: הגוף משתמש במנגנון הידוע של ההדחקה על מנת לאפשר לו לחזור לתפקוד תקין, אחרת ירדפו המראות והתחושות את הנפש וישבשו את תפיסותיה והנחותיה המבוססות. יש בתוכך פחד שאתה מסרב לתת לו שם, הוא אמר לי, ולכן החלום הזה. ככל שתתכחש אליו בהערות ציניות ובמשיכות כתף אדישות, כך הוא יגדל ויגדל. חשוב על ילד שבוכה (שוב בכי!) ואיש אינו מתייחס אליו. מה הוא יעשה? יבכה חזק יותר, ובקול רם יותר. ואם ימשיכו להתעלם ממנו? הוא יצרח וישתולל ויתלוש את שערותיו. אתה מבין אותי? הפחד שלך קיים, אפילו אם הנך טוען שאיננו קיים. זהו פרדוקס מחשבתי.
חשדתי שהוא מנסה לשתול בי מחשבה על פחד שכזה, כדי שיהיה לו עוד נושא לדון בו בפגישותינו השבועיות. אני לא פוחד מדבר, לא מאדם ולא מן המוות. לשכנע אדם שהוא סובל מדבר מה דמיוני כדי שיתפתה לרכוש את התרופה הריהי שרלטנות לשמה. הנושא נשאר פתוח; אני סירבתי לשתף פעולה. הוא טען כנגדי שאני מדחיק, בדיוק כפי שציפה שאעשה, ושרבט לעצמו דבר מה במחברת הירוקה שלו, עם סימניה מכורכת.
וכמו להכעיס, החלום שב ונשנה בשבועות הבאים. הוא היה בדיוק אותו הדבר - הפרח השחור בשדה, אני רוכן אליו בהשתאות, התחושה המזדחלת בפניי, והבכי שבעקבותיו הקצתי. לא ידעתי כיצד לפרש זאת, או אם בכלל יש לפרש כזה דבר. ניתוח ספקולטיבי עוזר לי כשאני צופה בדיירת 7, לא בפירוק והרכבה מחדש של נתונים שאינם הגיוניים מלכתחילה. הצטערתי במידת מה על שלא סיפרתי לפסיכולוג על ההצגה, אבל כעת היה זה חסר תוחלת להעלות את הנושא, כיוון שאז יהיה זה כעין הודאה שהדבר מעסיק אותי יותר ממה שחשבתי, ובדיוק כשם שהוא חשב. סביר להניח שהחלום הזה הוא בסך הכל שארית לא רצויה של חוויה לא רצויה (קרי, המחזה), כמו קוץ הננעץ במקום שאינך יכול להגיע אליו.
אבל החלום ריתק אותי במוזרותו, ומצאתי את עצמי, כנגד רצוני, שב ומהרהר בו, אפילו מצפה ללילה שיביא איתו את המראות הנסתרים הללו. גם את זה לא אמרתי לפסיכולוג שלי, כדי שלא לתת לו תחושה שניצח בוויכוח שבינינו. מצאתי את עצמי מקווה, בזמן שצפיתי בפרח השחור, שהחלום יתמשך מעבר לזמן שהוקצב לו, שאזכה לדעת מה קורה אחרי אותו בכי חנוק, אבל הדבר מעולם לא קרה. תחת זאת, משעה שהבנתי שנפשי החולמת לא תספק את רצוני זה, ניסיתי להתרכז בפריטים ובתחושות הספציפיות שעלו בי, להאריך את קיומם ומרקמם ככל הניתן. נעצתי מבט מקיף בשדה, שבו זעה חיטה זהובה מלחישתה של הרוח. השמיים היו בגון אפור מאט, כמו מפה שנמתחה היטב והודקה במסמרים. הפרח היה האנטיתזה לכל מה שסביבו, כהה כפיר של מכרה. והתחושה בפניי התעצמה והתחזקה, כאילו דבר מה מנסה לכרסם את דרכו החוצה. ואז, הבכי, מרוחק, מיואש, אדם שמעשיו שלו הביאו עליו את אובדנו.
אבל לא נתתי לחלום הזה להסיט אותי משגרת יומי ההכרחית. ערב ערב הצמדתי את העדשה לעיני והמשכתי לצפות במעלליה של דיירת 7. לאחרונה היא החלה להיראות פחות מטופחת ויותר כאישה שמשכורתה, אם לא תעלה בקרוב, תאלץ אותה לקנות בחנויות יד שניה ולהסתפק במבצעים של אחד פלוס אחד. השקיות תחת עיניה דמו לכתמי פחם שחורים, ושערה איבד את הברק הנוזלי כמעט שהיה לו ודמה לפאה שלא הותאמה כהלכה. אולי היא סובלת ממחלה כלשהי, חשבתי, מונה את האפשרויות בעודי נסתר מאחורי הווילון הכבד. או שפיטרו אותה מהעבודה, זה יכול להסביר למה בשבוע האחרון היא יוצאת מוקדם יותר אל המרפסת. או שהיא פשוט מזדקנת. או חושבת שהיא מזדקנת (ככלות הכל, אני מבוגר ממנה ואף שערה לבנה לא צצה על ראשי), הרי אין הבדל מבחינת המוח, הכל מדרגות של מציאות שננעלות בתודעה. היא מעשנת יותר, ומוציאה איתה אל המרפסת בקבוק יין שלם, במקום כוס בודדה. כן, היא בהחלט מצויה במשבר עמוק כלשהו. אולי כדאי שאמליץ לה על הפסיכולוג שלי, חשבתי, ומיד נרתעתי מהמחשבה הזו. ראשית, זו תהיה הפרה של הכלל שקבעתי לעצמי; שנית, אם אכניס את עצמי לחייה, לא אדע מה עשוי היה להתפתח באופן טבעי מתוך התצפית הזו; שלישית, אני די משוכנע שהפסיכולוג שלי רק יכניס משקעים חדשים של דיכאון ותסביכים לתוך מוחה העולה על גדותיו גם כך. הסקתי שהמחשבה הזו שעלתה בראשי הייתה כנראה ביטוי לא שכיח של עוקצנות סאטירית.
המשך התצפיות אישרו את הנחותיי. מצבה הלך ונידרדר. הגבר האחרון שבילה איתה במרפסת היה חסר כל ידע באשר למותר ולרצוי בפגישות מעין אלו. ידיו ולשונו חרגו מהנתפס כראוי בפגישה ראשונה, והיא הגיבה בהלם ובעלבון. הוא צחק ואמר דבר מה מבטל, ואצבעותיו גיששו שוב בכיוון איברי המין המשניים שלה. היא חבטה בו בבקבוק היין בצד ראשו, והוא קילל ונסוג לאחור. היו חילופי צעקות, דמעות וכינויי גנאי. הוא הסתלק רק לאחר שהרימה את השרפרף ואיימה להשליך אותו על ראשו. אחרי שהלך, קרסה על הכיסא ובכתה בחוסר שליטה במשך כמה דקות, מוצצת את הסיגריה באופן שקשה היה שלא לפרש באורח מיני, במיוחד אם אתה הפסיכולוג שלי (הנה, שוב אותו הומור מוזר המתגנב אליי).
יותר לא הגיעו גברים. וגם לא נשים. העץ הכמוש מזמן נבל ונעקר. האחות השמנה נוכתה מרשימת המוזמנים. כעת זו הייתה רק היא, דיירת 7, יושבת ברגליים מקופלות, ארשת פניה חולמנית, כאילו היא משתוקקת לטבוע בפנטזיה כלשהי אבל לא יודעת איך, אצבעותיה תמיד אוחזות בסיגריה או בכוס משקה. עטיפות של חטיפים מילאו תחילה את העציץ, ואז את הכוס הריקה משעברה לשתות ישר מהבקבוק. הבריאות מזמן הלכה לעזאזל - אלה היו חטיפי שוקולד עתירי סוכר, מהסוג שנמכר בשלשות או בשישיות. את השקט הלילי החליפה עכשיו מוזיקת פופ משנות השמונים, מהסוג שגורם לנשים מזדקנות ללחלח את בלוטת הנוסטלגיה ולאנשים כמוני לחפש אטמי אוזניים. הווליום היה עז וצורמני, כאילו ביקשה להשקיט בו את מחשבותיה הירודות. יכולתי להבחין בריר הזולג על סנטרה בפעמים הספורות שנרדמה על הכיסא, מבחיל כמו זרע שלא נוקה. נראה שהרימה ידיים לגמרי. לפחות המשיכה להשקות את העציץ, שהצמח שבתוכו פרש כנפיים לתפארת, כאילו הוא ניזון על חשבון ייאושה. מיקיצות שכאלה היא הייתה מתעוררת בתנופה, מביטה סביב בחשדנות, ואז מניחה את גב כף היד על מצחה, כאילו כדי למדוד את מצב הברומטר הרגשי שלה. התשובה: עדיין אפס.
צריך סבלנות ועצבי ברזל, שלא לדבר על שרירים מאולפים כהלכה, כדי לצפות כל ערב במחזה הזה ולא להשתעמם או להפנות את תשומת הלב למשהו דינמי יותר. אבל ככל שהלכה ובודדה את עצמה מבני זוג או חברים/משפחה, כך מצאתי את עצמי חווה עונג רב יותר בשעת מהלכיה היחידניים. האדם ניכר טוב מכל כשהוא בגפו. שיערתי ששלב הפגיעה העצמית או ההארה הדתית קרובים, אבל לא הצלחתי לנחש מי מהם יבוא קודם. כמה ספרי עזרה עצמית עם כותרות נדושות כגון "להאמין בעצמך" ו"לחזור לחיים בשתים עשרה צעדים" צצו מדי פעם על השולחן הקטן שלה, והיא הייתה קוראת בהם עם מרקר צהוב, מחפשת שורות בנות אלמוות שתוכל לאמץ. אבל המפנה הרצוי בושש לבוא, והמרקר שימש יותר ככלי להשחית את הספר התורן מאשר לדלות ממנו עצות מועילות. יכולתי לומר לה בעצמי כמה כל זה חסר טעם, אבל ספק אם הייתה מאמינה לי. ניהיליזם לא נועד לכל אחד. אנשים שיש להם אמונה באלוהים או בקארמה, ותהיה הבסיסית ביותר שתהיה, לא ירשו לעצמם להתנחל בחלקה המבודדת הזו. המצפון שלהם כמו מתעקש על כך שאין דבר שקורה סתם כך ושתמיד אפשר לסובב את כיוון הגלגל אם אוכלים נכון, מתפללים מספיק ומחייכים לזקנה עם גיבנת ועוזרים לה לסחוב את סל הקניות במעלה המדרגות. ובמציאות, האמת פשוטה מאוד, ואנשים אף פעם לא מסתפקים בתשובות פשוטות, הם רודפים אחרי חידות ומנהיגי כתות שלוחשים להם שהתשובות בידם; והאמת היא כזו: ליקום לא אכפת. זה הכל. אבל אני לא הולך להגיד לה את כל זה, זה יהיה סתם בזבוז של אוויר.
אחרי האלכוהול וספרי העזרה העצמית הגיע שלב נוסף: הפגיעה העצמית. בהתחלה סטירות. היא הצליפה בפניה כמה פעמים, כאומרת להעניש את הגברת על שימוש במילה גסה או איחור לכיתה, ואז מיששה את האזור המוכה בחרדה, מופתעת מעוצמת המכה או מעצם היתכנותה. ואז היא עשתה את זה שוב. זיהיתי את ניצניה של התמכרות חדשה. הסטירות הלכו והתרבו - חמש-שש בערב אחד, בדרך כלל בשני צדי הפנים, כמו לשם שמירה על איזון, באזור הלחי בעיקר. היא פיתחה גם חיבה אימתנית לנשיכות עצמיות - הייתה תוחבת את גב היד לתוך פיה וסוגרת עליו את שיניה, לעתים עד זוב דם. תמיד היה מוכן איתה פלסטר ויוד, למקרה שתרחיק לכת מדי, אבל הנשיכות הללו לא היו חזקות עד כדי כך שתצטרך להתייצב בחדר מיון. שאלתי את עצמי האם ראוי לה להיקרא עכשיו אישה מוכה.
לאחר כמה שבועות כאלו (בקבוקי האלכוהול התגבשו בפינה אחת של המרפסת כקושרי קשר נגד הארנק והכבד) היא נראתה עוד יותר נורא משנראתה כשהתחיל המסע הזה לעבר ההרס העצמי. היא לבשה רק חלוקים בצבע קרם, שערה פזור ברישול על כתפיה, וניכר בו שלא זכה למגעו של מסרק כבר חודשים. ספרי העזרה העצמית נעלמו. המוזיקה חזרה ביתר שאת, אבל מוזיקת הפופ סולקה לטובת רוק תעשייתי מסונתז, שדמה למשאית הדורסת משפחה של עכברים לבנים תוך שהנהג תוקע בצופר בעליצות. וחשוב מכל, הסטירות והנשיכות התחלפו בחנק עצמי מתון. היא הייתה משתרעת על הכסא אחורה, עיניה עצומות, ואז לופתת את צווארה בשתי ידיים, ולוחצת בכוח. זה היה נמשך כמה שניות, עד שריאותיה המשוועות לאוויר נטלו פיקוד, והיא הרפתה. הנשימות שלה היו כבדות ועיניה מעורפלות, אבל נראה שהדבר לא הפחיד אותה יותר מדי. להפך, היה נדמה שהיא שואבת מכך הנאה לא צפויה. הייתי סקרן לדעת כמה תרחיק לכת.
בימים הבאים התווסף החנק העצמי לריטואל הקבוע שלה. פחות אלכוהול, פחות סיגריות, פחות סטירות. עכשיו היה העיקר שתי ידיים הלוחצות על קנה הנשימה בכל כוחן. לפעמים רגליה היו מפרפרות כדג המתאמץ להיכנס חזרה למים, ואני ניחשתי שהיא מדמיינת איך הייתה מרגישה אילו באמת הייתה נחנקת. כעבור שבוע הופיע פריט חדש: עניבה מפוספסת בצבע שחור-לבן, כנראה מזכרת ממאהב זנוח. היא כרכה אותה סביב צווארה בטקסיות ובקפדנות של תליין (אצבעותיה רעדו, ולא בגלל המשקה), ואז קשרה אותה בקשר כפול, מותחת את שתי הקצוות. לפני שעשתה כן עצמה את עיניה ומלמלה דבר מה, אולי תפילה לאל שאמונתה בו החלה נסדקת. היא עשתה זאת עד שכוחה תש ויצר ההישרדות שלה נכנס לפעולה, תוחבת יד תחת העניבה, מתאמצת לדלות אוויר. אבל הדבר שב ונשנה למחרת, וגם ביום שאחריו.
זוהר מסוים שב ופעפע למראיה המרושלים. איזה ברק עמום של שחיתות מפוארת, דקדנס של פרוצה בימיה האחרונים, רעיית רודן שימיו ספורים. השקיות מתחת לעיניה דמו לאיפור שחור. שפתיה נטולות השפתון היו מלאות יותר, חושניות יותר משזכרתי. פצעון חדש הפציע בין גבותיה, ואפילו הוא, במקום לכער אותה, העניק לה צביון שעורר בי סלידה מלווה בהנאה. עניבת המאהב התחלפה ברצועת עור איכותית, כזו שוודאי משמשת במועדוני סאדו-מאזו, לאחר שנאלצה לגזור את העניבה משלא הצליחה לפרום את הקשר בזמן. הרצועה הייתה חזקה יותר מכפי כוחן של מספריים, ולכן נדרשה לה זהירות יתרה, וגם תעוזה יתרה, כדי לבחור בחלופה שכזו. אולי היא צעד אחד מחנק כושל. אולי היא רוצה להרחיק לכת.
צפיתי בה, נרגש מאי פעם, עד כמה שרגש כזה יכול להיות קיים בי. ידי האחת הייתה מגששת אחר צווארי שלי בשעה שהייתה כורכת את הרצועה על שלה, כאילו ביקשתי לדעת איך מרגיש קנה נשימה חסום. לפעמים לחצתי בכוח, מהדק את אצבעותיי הגזוזות היטב (שלה התארכו כניבים של חיית טרף), עד שמשהו בי פקע ונאלצתי להרפות מהמשקפת כדי להשיב את נשימתי. גופים שחורים זעירים ריחפו בשדה הראייה שלי, ועצמתי את עיניי כדי לגרש אותם. אמרתי לעצמי ששוב לא אעשה שטות כזו וחזרתי להביט מבעד למשקפת, מוטרד מההשתתפות הלא צפויה הזו במשחק הקטן שלה.
אבל כמו החלום על הפרח, גם חיקוי החנק העצמי חזר על עצמו. בכל ערב היא הייתה יוצאת אל המרפסת, ולאחר כוס משקה חזק וכמה דקות של האזנה לרוק התעשייתי (שהתעצם כעת לרמה של מכונית מירוץ שנוהגת בו אישה שרק עכשיו הוציאה רישיון; היא אהבה לטלטל את ראשה מצד לצד, שערה נזרק לכאן ולכאן בשלילה מתמדת של הכל) הייתה שולפת מכיס החלוק את הרצועה וקושרת אותה לצווארה, כאילו מאסה במשחק המקדים. ראשה נשען לאחור, כמעט נוגע בקיר המתקלף שמאחוריו. פיה היה פעור לרווחה, לשונה נשלחת החוצה כנחש הטועם את האוויר. חזה עלה וירד במהירות. רגליה הפתוחות רעדו כאישה החווה אורגזמה לא רצונית. ואצבעותיי ננעלו על גרוגרתי בעוצמה הולכת וגוברת. הלוואי שיכולתי לראות את עיניה מתהפכות בחוריהן, לשמוע את הצוויחה הקטנה של מותה המופלא המתקרב והולך, לבחון מקרוב את בהונותיה המזדעזעות כעדת נרקומניות מאושרות. לא רציתי לחשוב איזה דייר עשוי להחליף אותה כאן אם וכאשר תגמור עם עצמה - אולי גבר עם גופיה שתחשוף יותר מדי שיער חזה שישתה קפה בגפו בעודו מעלעל במגזין רכב סוג ז' או יחליף הלצות חבוטות על נשים ומניות או יצעק על גרושתו בטלפון בזמן שהארוחה המוכנה שלו מתקררת במיקרוגל. או אישה נשואה שהביאה לעולם יותר מדי ילדים בפחות מדי שנים וכעת הזמן עבורה מתחלק ומסתכם בשורת משימות שיש לבצע ואפילו מחשבה על ייאוש ותיעוב עצמי לא עולה על דעתה הרמוסה. או אדם שעסוק בעסקאות חו"ליות או מדריך טיולים שישאירו את הדירה לדיירי משנה שיתייחסו אליה כמו שחתול מתייחס לארגז חול, יבואו ויילכו וישאירו אחריהם רהיטים מנופצים, בקבוקים ריקים ושקיות קטנות של קוקאין שנשכח מאחורי הספה. לא, רציתי להמשיך ולצפות באישה הזו בשעה שהיא נכנסת בשערי החיים החדשים הללו, מפרכסת כאדם גוסס החש כל איבר וכל נשימה צרודה וכל טיפת זיעה על עורו, וגם פניי-שלי רועדות ומפרכסות עכשיו, נמתחות לצדדים כאדם הקורע מסך כבד בציפורניים חדות, והתולעת שתמיד שכנה שם מגיחה החוצה סוף סוף, זוחלת אל הזכוכית הקרה כמחושיו של יצור תת-ימי, נדבקת אליה כאדם הצופה בשמש דרך אצבעות אפלות.
כל הזכויות שמורות לאלון אשתר@
