התליין.
זה לא הולך להיות עוד סיפור על תליין עם מצפון, שמתפכח ברגע האחרון ומתקן את דרכיו. לא, זה סיפור על תליין שצמא לדם ומבצע את עבודתו נאמנה.
אין בו טיפת חמלה והבנה לגבי רגשותיהם של הנידונים למוות.
גם אחרי שנפחו נשמתם, הוא ממשיך להתעלל במתים.
התליין עמד ליד החומה והתבונן מרוצה בעמל יומו.
עשרים ואחת גולגלות, ערופות בדיוק מרהיב בצווארן וחמש גוויות שלולאת המוות העבותה, עדיין היתה הדוקה לגרונן המפוצפץ.
העבודה בעיר החדשה מצאה חן בעיניו.
כאן, במרתפי הכלא, לא היה פיקוח על האסירים באגף הנידונים למוות.
הוא פשוט יכל להיכנס לאיזה תא שהוא חפץ בו, להוציא משם את האסיר ההמום ולהובילו לגרדום.
אף אחד לא אומר כלום, אף אחד לא שואל שאלות.
"כנראה שרק חיכו כאן, שמישהו יבוא לעשות את העבודה השחורה..." חשב לעצמו בזחיחות. והרי הוא היה תליין מקצועי.
מעטים האנשים הבקיאים כל כך ברזי מקצועו. זוהי אמנות לשמה.
אמנות שאי אפשר לזלזל בה.
אם החבל אינו קשור כשורה, עלול הנדון למוות ליפול ו"רק" להיפצע. לא, ולא.
לא כשמדובר ברב אמן כמותו. דור שלישי לתליינים מקצוענים.
את הגרזן ידע להניף, כמו שאיש לפניו לא ידע.
הוא ידע להנחית את המכה, כך שגדעה ושיספה את הגרון בדיוק בנקודה המדוייקת.
מדוייקת עד כדי כך, שכמעט ולא נשפך דם מהחתך הפעור.
ואף אחד לא התלונן...
בחלונות הגבוהים, היו שהרימו גבות. תהו מהיכן האומץ, או אולי החוצפה, לבצע את כל ההוצאות להורג, כשאין כל פיקוח ואישור מהדרגים הבכירים.
והיו את המעטים שניסו להתיימר ולעצור בעדו – אך גם אותם, ידע לשסף באיבכה אחת מהירה. לא מותיר להם כל סיכוי לפצות את פיהם ולדבר בגנותו.
כך עבר שבוע ועוד שבוע, והתאים שבכלא החלו להתרוקן.
אגף הנדונים למוות, כבר חוסל כולו. אותו כבר תלה וערף בשבועיים הראשונים.
כעת כבר עסק בחיסול אגף אסירי העולם.
מחאה קלה החלה להתעורר. אבל אף אחד כבר לא רצה להתעסק איתו.
שמצו כבר יצא למרחוק ואיש לא רצה למצוא את עצמו לפתע תחת להב הגרדום.
המלכה הודתה לו בנועם על כך שרמות הפשיעה בממלכה, ירדו פלאים מאז שנכנס לתפקידו, אך משום מה חסכה את שבטה ממנו.
אולי גם היא חששה לגרונה...?
בתאי הכלא כבר החלו האסירים לערוך ביניהם הימורים, מי יהיה הבא בתור?
הבכירים כבר הדירו רגליהם כליל מהמרתפים, חוששים לחייהם, יותר משחששו לגורל הצדק והחוק.
והתליין, המשיך במשימתו לשמה בא. המשיך למלא את יעודו. ביצוע גזר דין מוות, לכל מי שראוי לכך.
על פי שיקול דעתו כמובן.
"עד מהרה ישאר מחוסר עבודה, אם ימשיך בקצב הזה.." כך קיוו בסתר ליבם האזרחים.
אך גם כשהתרוקנו תאי הכלא ואחרון האסירים החזיר נשמתו לתליין האכזר, לא תם מסע התלייה והעריפה.
תיאבונו של התליין רק הלך וגדל. גם אזרחים פשוטים, נוודים והולכי רגל תמימים,
נפלו קורבן לידיו חסרות הרחמים.
אנשים העדיפו להסתגר בבתיהם מאשר לצאת לרחובות ולהפגין ולמחות – סכנת מוות היתה כרוכה בכך.
אך כמו שאומרים, בסופו של דבר, הגולם קם על יוצרו.
ממש באותו יום שבו התחיל סיפורינו, קרה דבר מה. משהו שאף אחד לא צפה ואף אחד לא חשב עליו, משהו שכנראה סימן את בואו של הסוף.
כאמור, עמד התליין ליד החומה והיה מרוצה מעמל יומו.
עכשיו מתחיל החלק המהנה של העבודה: ההתעללות בגופות. כי הרי כבר צויין שגם במתים נהג להתעלל.
לא אלאה אתכם בתיאורים מזעזעים על גילוח קרקפות ועל פתיחת גופות.
לא אעלה קבס בקיבתכם על ידי תיאורים של פשפוש בקרביים שפוכים, או בישול אברים פנימיים "ערבים לחיך".
כי את כל אלה אכן עשה והתעלל אותו התליין, החסר כל רחמים.
אך באותו יום ממש, כשעמד להתחיל את טקסיו המוזרים, כשהתכופף ל"בצע את זממו" באחת הגופות השלמות, נשמע לפתע קול גריפה – ויריקה הגונה נחתה ברסס עז על עורפו של התליין.
הלה, התרומם מבוהל וניגב במהירות את צווארו. את מבטיו העיף לכל עבר, אך נפש חייה לא נראתה סביבו. הרי כל הנפשות סביבו היו כבר מתות.
אך הרוק שנמרח על עורפו היה אמיתי למדי.
סימני שאלה החלו להתרוצץ בראשו של התליין, כשרכן בשנית אל הגופה – ומייד נשמע שוב אותו קול גריפה ויריקה נוספת השפריצה, הפעם פוגעת בפרצופו, כי הפנה את פניו עוד לפני שכרע תחתיו.
הרוק ניתז וסימא את עיניו לרגע, אך אוזניו שמעו ללא ספק, קולות של צחוק מגחך.
"מי שם?!" הוא ניתר ממקומו.
אין קול ואין עונה. הוא ניגב את פרצופו, שכעת גם היה אדום מכעס ומבהלה, שהלכה ופשטה בגופו.
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" הוא תהה לעצמו ולפני שהיה בידו להבין מהיכן נושבת הרוח, יריקה נוספת נחתה על פרצופו ההמום.
הפעם כבר נשמעו קולות צחוק נוספים. צחוק פרוע ומזלזל שרק העלה בו את חמתו.
הוא תפס את ידית הגרזן והניף אותו באוויר.
"מי הוא זה המעז ללעוג לי? הראה את פניך ואתן לך לטעום את טעם הפלדה של גרזני. בוא וצא, גיבור גדול ובתוך שניות, תצטרף אל חבורת המתים הללו!"
התליין התריס באומץ אל מול הריק שסביבו, מחוזק במעט מגרזנו המאיים.
אך חוץ מאותם קולות צחוק מלגלגים, לא נראה איש בקרבתו.
יריקה נוספת התעופפה לכיוונו והפעם קלט, שהגיעה מכיוון החומה.
נשא את עיניו אל הכיוון ממנו נורתה היריקה ובדיוק כשהפנה את מבטו, התעופפו לעברו עוד מטח של שלוש יריקות עסיסיות, שפגעו בפניו ובצווארו, בו זמנית.
בעודו מנגב את פניו, צמרמורת התגנבה אל גבו.
הצחוקים התגברו והפכו פרועים יותר ויותר. עוד יריקות ניתזו לכיוונו, מעוורות את עיניו בחומציותן וברטיבותן. רגליו כשלו על אחת מהגופות השכובות והוא השתטח אפיים ארצה על אותה גופה, שקודם לכן פער את בטנה.
כעת התבוסס בתוך קרביה והיריקות המשיכו לחגוג מלמעלה, כשעשרים ואחת גולגלות, מבצעות עליו מטווח רוק עסיסי ומשפיל.
ידיים קרות מגועלות וחסרות חיים נכרכו סביב צווארו, מלפפות סביבו את אותה לולאת חנק מוכרת, שאותה נהג לענוד על צווארם של קורבנותיו.
היתה זו תהלוכת המוות ההזויה ביותר שנראתה אי פעם בממלכה.
אזרחים המומים ומבוהלים הציצו מחלונות בתיהם, כששיירת המוות חצתה את רחובותיה הראשיים של העיר.
הצחוק הפרוע והמלגלג של הגולגולות, שנישאו בידי הגופות השלמות, התגלגל והדהד עד לרחבת העיר הגדולה, שם התבצעו עד לערב זה, כל הוצאותיו להורג של התליין האכזר.
רק בודדים העיזו לצאת מבתיהם ולהצטרף למצעד הפרוע.
המתים גררו אחריהם את התליין, שילל וצרח כמו כבש שמועלה לשחיטה, כי הרי כבר ידע היטב את מה שמחכה לו על בימת הגרדום.
מהחלונות הגבוהים הציצו הבכירים, מבויישים אך מרוצים. הצדק נעשה בסופו של דבר.
רק המוות יכל כנראה לאותו תליין, שליחו של המוות עצמו.
ואפילו המוות, כבר לא רצה בו כמבצע גזר דינו, כי העמיס עליו קורבנות מיותרים, שהגיעו אליו טרם זמנם.
כשעלה האור על כיכר המוות, לא נותר זכר לתהלוכת המתים.
הגולגלות נעלמו ואיתם גם הגופות. רק גופתו של התליין, נשארה על הבמה, כשלולאות החבלים שלו עצמו, כרוכות סביב גופו וגרזנו הנורא שהטיל את אימתו על כל תושבי הממלכה, היה נעוץ בגרונו המשוסף, שהמתים לא טרחו כלל וכלל להקפיד על חיתוכו המושלם.
לא אספר לכם על חגיגות שמחה והילולת נצחון של תושבי העיר, כי כאלה לא היו.
לא היה על מה לשמוח. אבל גם לא היה על מה להתאבל.
והשקט חזר לשרור בממלכה...
סוף.
