כשהייתה עדי בת שמונה, היא קראה ספר ישן מאוד, על נערה באמריקה של שנת 1674, שמתאהבת נגד כל הסיכויים בנער שחור. בספר, אהבתם היא בלתי אפשרית אבל מנצחת בסוף. כי האהבה תמיד מנצחת.
אחר כך ראתה סרט על נסיך שמתאהב בבת-איכרים ענייה, ואז קראה עוד ספר על ילד-רחוב שמתאהב בנערה עשירה ממעמד גבוה שהוריה רוצים לשדך אותה לבן של אציל כלשהו.
כל האהבות בכל הסיפורים היו בלתי-אפשריות ואסורות, ובכל זאת ניצחו כנגד כל הסיכויים. ותמיד הפער בין הנאהבים היה קשור בכסף ובחברה. עדי הצטערה קצת על שהיא לא חסרת-בית או עשירה במיוחד, וגם על העובדה שבמאה העשרים כמעט כל אהבה מותרת. כבר אז, בגיל שמונה, כשקראה את הספר, ידעה שהיא רוצה אהבה כזאת. בלתי אפשרית, אבל אמיתית ואמיצה וכל הדברים האלה שיש תמיד בסיפורים.
בגיל אחת-עשרה היא התחילה לקרוא סדרות ספרים מהסוג הזה שנכתב במיוחד לילדות בגיל שלה. "יומנים" של ילדות, עם חיים לא-אמיתיים, שלכולן יש חברה הכי-הכי טובה מאז גיל שלוש, ילד שהן מאוהבות בו בסתר וחבורה שמתכנסת בתדירות של פעמיים בשבוע כדי לדבר על, טוב, בנים.
(ואם הספר אמריקאי, החברה הכי טובה שלהן היא שחורה/אסייתית לשם הפוליטיקלי קורקט.)
עדי ידעה שאלה ספרים באיכות נמוכה, שכולם אותו דבר ושהם לא קרובים למציאות אפילו טיפה, אבל היא תמיד נמשכה לסיפורי האהבות הבעיתיות. אלה שלא יכולות להתקיים בגלל הממסד המקובע והנוקשה, ובגלל ההורים השמרניים, או אלה שלא יכולות להתקיים מפני שילדה מאוהבת בילד והילד מאוהב במישהי אחרת. אף פעם לא קורה שהילד פשוט לא-מאוהב בה, כי זה מבטיח שהוא יתאהב בשלב מוקדם מדי של העלילה.
אבל תמיד, תמיד תמיד תמיד תמיד תמיד, הילד והילדה ביחד בסוף הסיפור. תמיד.
עדי אהבה מאוד את הספרים האלה, כי הם היו הרבה יותר מעניינים מסיפורי האהבה הלא-משכנעים שבקומדיות רומנטיות. בקומדיות רומנטיות האיש והאישה מתאהבים בלי בעיות, מתנשקים, עושים כמה דברים מצחיקים ומתנשקים שוב ואז נגמר הסרט. אבל בסיפורים האלה, אפילו שברור שהכל יהיה טוב בסוף, הכל מעניין יותר. כי אסור להם להיות ביחד, ואסור להם להתאהב במישהו שלא שייך אליהם, ואסור ואסור ואסור, אבל בסוף מצליח.
עדי רצתה שתהיה לה אהבה כזאת, והתאכזבה מאוד בגיל שלוש-עשרה, כשהתאהבה בילד אחד מהשכונה שלה, ששום מחסום כלכלי/חברתי/עדתי לא חצה בינה לבינו. שלא לדבר על העובדה שהוא, רחמנא ליצלן, גם אהב אותה.
החברות של עדי לא הבינו מה מעציב אותה באהבה שיכולה להתממש בקלות. לילך, שכבר יצא לה לא פעם להתאכזב, הייתה תמיד אומרת לה "לך אין מה להתלונן, את יודעת כמה אהבה-נכזבת זה דבר נורא?" ועדי ידעה שזה נורא, אבל סמכה על אלוהים ועל הגורל ועל כל-דבר-אחר, שבסוף זה מסתדר, כי האהבה תמיד מנצחת.
הילד הזה, שקראו לו רועי, הציע לה חברות מתישהו. הוא הזמין אותה לבוא איתו לפלאפל, ואז, כאילו בדרך אגב, שאל אם היא הייתה מסכימה להיות חברה שלו.
עדי אהבה אותו, אבל ברגע שאמר את המילים התנפץ כל רגש אליו לרסיסים. היא לא רצתה להיות חברה שלו כל כך מהר, עוד לא היו לה שום בעיות בדרך. אחרי שבהתה בו במשך כמה רגעים אמרה שהיא לא יודעת והמשיכה לאכול את המנה שלה בשתיקה.
רועי היה זה שסבל מאהבה נכזבת בסופו של דבר. אבל עדי הייתה עצובה. היא לא הבינה למה זה קורה בצורה כל כך פשוטה ולא מעניינת. ועד לפני שעה לא הבינה איך תוכל לסרב לו. היא אהבה אותו, היא יכלה לשבת ולהסתכל עליו במשך שעות, הלב שלה היה מפרפר כשדיבר איתה, היא הייתה מסמיקה כל פעם שמישהו הזכיר אותו.
אבל היא לא אהבה אותו יותר. היא פשוט לא. להפך, היא סלדה ממנו. היא חשה כלפיו גועל מסויים. זה לא שהפסיקה לחבב אותו, אבל עצם נוכחותו עוררה בה בחילה קלה. והיא לא הבינה למה.
מאז היא לא התאהבה באף אחד. כמה פעמים היא מצאה את עצמה נמשכת בטירוף לבחור מסויים, אבל לא מאוהבת בו כמו שהייתה מאוהבת ברועי. אבל גם הבחורים האלה היו שייכים לאותו מעמד-חברתי כמוה, היו קרובים לגיל שלה, וההורים שלהם לא שנאו את אלה שלה.
רק שנה וחצי אחר-כך התאהבה באופן נואש בילד אחד שהיה בשכבה שלה.
הילד הזה היה יפה, הוא למד קפוארה וידע ללכת על הידיים ולרוץ על קירות. הוא היה כל כך נחמד לכולם, והיה מחייך חיוך יפה כזה, שהיה גורם ללב שלה לעשות שלוש סלטות כפולות ולסיים בשפגאט.
אבל הוא בכלל לא הכיר אותה. היא דיברה איתו פעמיים, אחת הייתה "סליחה" חטופה כשבטעות פגעה בו עם זרועה, והשניה הייתה בטלפון, כדי לבקש את המספר של ילד אחר, שאיתו עשתה עבודה לשיעור ביולוגיה.
כשסיפרה את זה ללילך ולשיר בהתרגשות, הן אמרו שהיא חייבת לדבר איתו, שהיא חייבת לגרום לו להסתכל עליה. עדי הנהנה וחייכה. היא שמחה שסוף-סוף יש לה אהבה כמו בספרים ובסרטים שלה. עם קצת יותר עניין. הם לא היו רומיאו ויוליה, אבל הוא אפילו לא ידע איך קוראים לה.
היא ניסתה להכיר אותו, באמת ניסתה, אבל הוא פשוט לא שם לב. הוא היה מסתובב כל הזמן עם החברים שלו, והיא הייתה צריכה להדחף תמיד בין הבנים ולנסות להוציא אותו ולתפוס אותו לבד. הדבר היה בלתי אפשרי.
אבל היא הפסיקה את הכל יום אחד, בפתאומיות. היא הרגישה איך שכל הגוף שלה נשבר לחתיכות קטנות ונופל על הרצפה. אפרת פגשה אותה בכניסה לבית הספר, וכולה רועדת בהתרגשות של חטטנית מקצועית. היא סיפרה לה שוואו, את לא תאמיני איזה קטע מטורף, רועי חבר של תמר. בהתחלה עדי לא רצתה להאמין, והיא הניחה שאפרת שוב מעוותת עובדות, אבל כשראתה אותם בהפסקה, מתמזמזים מאחורי הקיוסק, לא הייתה לה ברירה.
באותו רגע רצה לשירותים, נכנסה לאחד התאים והחלה לבכות בשקט. במשך שעה היא נשארה שם, והצליחה להפסיק לבכות רק כשהתחילה ההפסקה.
כשחזרה הביתה, לקחה את הספר ההוא שהיה לה מאז כיתה ב', וזרקה אותו בכוח אל מאחורי הארון.
עדי התחילה לקרוא מדע-בדיוני.
