כשהתחלנו לדבר היה משהו מהוסס ועדין באוויר - גישושי נימוס בין שני נוסעים זרים, שהגורל הושיב זה לצד זה.
האוטובוס למטיילים היה מלא עד אפס מקום: נשימות קרובות, תיקים נוגעים, וריח של מעיל רטוב מן החורף.
היא הייתה הראשונה לשבור את השתיקה.
סיפרה שנולדה בתל אביב, בנוה־צדק, ואחר כך עברו הוריה לחיפה - לבת־גלים, עוד לפני מלחמת השחרור.
הערבים עשו שם צרות ליהודים, והמשפחה נדדה להדר הכרמל, ליד הטכניון הישן.
היא דיברה ברצף, כמו מי שדי לה בניצוץ אחד כדי לפתוח שביל שלם של זיכרונות.
הקשבתי לה - לא מתוך רצון מיוחד; פשוט לא היה לאן לברוח - ובשקט-שקט התמסרתי לסיפור.
חשבתי עד כמה היא משומרת להפליא. הערכתי שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים, אך נראתה נפלא.
ניסיתי להשחיל משהו קטן על סבי שגם גר בתל אביב ואחר כך בנה בית בשכונת הדר בחיפה, על שנות לימודי בחיפה - אבל זה כמעט לא חלחל.
היא הייתה כולה בתוך הסיפור שלה, ואני הייתי קהל זמני של נסיעה אחת.
כשעברה לדבר על אהוביה - הצמחים שהיא מגדלת באדניות - ריככה קולה: רך, מדויק, מלא שמות של עונות, מינים וטריקים קטנים של השקיה והרכבות.
ראיתי איך עולם קטן של ירוק מחזיק לה את החיים. לי עצמי אין משיכה ל“ירוק־ירוק” הזה.
האוטובוס התקדם בזחילה בתוך הפקקים.
מדי פעם נעצר בחריקה, והנוסעים - כולם מבוגרים - מיטלטלים קדימה ואחורה כמריונטות אחוזות חבל רופף.
היא הניחה את ראשה על החלון, מחפשת יציבות בעולם רועד.
ואז, בתנועה כמעט לא מורגשת, נשמטה על כתפי - כאילו גופה בחר מנוחה לפני שביקש רשות.
ריח קל של בושם ישן עלה ממנה, ונשימה קצרה, עמוקה, כמו של ילדה מותשת למרות השנים.
ישבתי דרוך, לא זז, פוחד להפריע ופוחד גם שלא אעמוד בזה.
הקרבה הזאת הפתיעה אותי - לא חוויתי מגע כזה מאז שאשתי המנוחה הייתה נשענת עליי בלילות קשים.
משהו בי התרכך, ומשהו אחר התכווץ.
פתאום התעוררה בבהלה, הזדקפה כאילו נקטעה מתוך חלום.
הידיים שלה שלפו במהירות שקית ניילון מוכנה, ובתנועה כמעט מתורגלת, היא הקיאה לתוכה.
-אני קפאתי במקום. הריח עלה מיד - ריח חד ומוכר שמחזיר אותי לשנים שבהן אשתי טיפלה בילדנו החולים ואני עמדתי בצד, נזהר שלא להראות כמה אני נגעל.
דקירה ישנה של אשמה עלתה בי שוב.
היא מחתה את פיה בממחטה, לחשה: "סליחה… זה קורה לי לפעמים.”
אמרתי בשקט, כמעט בלחש: "לא נורא. בגילנו זה כבר לא מפתיע איש.”
היא חייכה חיוך עייף, אסיר תודה, והחזירה את הראש אל החלון- לא על כתפי עוד, רק סמוך אליי.
נשימה אחר נשימה, נשמה בכבדות עד שחזרה לעצמה, שקטה ומאורגנת מחדש.
האוטובוס טיפס בשבילי הכרמל.
העצים בחוץ עפו אחורה חסרי שורשים, ואני חשבתי על כמה מהר נוצרת לפעמים קרבה בין זרים,
וכמה מהר היא מתפוררת בחזרה לשתיקה.
כשהגענו לקיבוץ, היא קמה לאט.
נדהמתי מהאופן שבו אספה את עצמה וקמה ממקומה, עצרה רגע לפני שירדה, הביטה בי כאילו חיפשה מילה אחרונה - ואז- ללא מילה- פשוט ירדה.
חיכיתי עד שאחרון הנוסעים ירד ויצאתי אחריו לאוויר הצח.
שני אנשים זרים, וביניהם נרקם סיפור קטן, עדין וחולף - סיפור שלא יירשם בשום מקום.
וביני־לביני השתוממתי על הרעד הקל שעוררה בי האישה.
