רשמי מסע (טיוטה)

להרצאה כמעט כולם הגיעו. הבטיחו לנו שנעפיל היום אל הר הקלימנג’רו. לפני הטיפוס הטיס אותנו המדריך מעל ההיסטוריה של המדינה המשוונית - שלושה חודשים לקח להם, בלי מלחמות ומהומות, והם כבר אומה. שליש מהם מוסלמים, שני שליש נוצרים, והם מסתדרים מצוין.

המשכנו והתקרבנו להר, שם ארנסט המינגווי ראה את הפסגה המושלגת מרחוק וגסס לאיטו. לא עלה ל-קלימנג’רו - ההר הגבוה בעולם, ההר עם הפסגה, ולא שלוחת הרים כמו האוורסט. הבטיחו לנו מראה ייחודי ממרומי ההר.

המדריך שלנו הגשים את חלומו - ועכשיו גם את שלנו. אנחנו מטפסים איתו לאט-לאט- פולה-פולה, בשפת המקום. טיפוס של זקנים, לא ממהרים, כדי שכדוריות הדם האדומות יתאימו עצמן לשינויי הגובה.

לכל אחד מאיתנו יש שלושה מלווים שנושאים את המשא האישי שלהם ושלנו. יש גם טבח ורופא גריאטרי צמוד. הצעירים האוסטרים, איתם יצאנו למסע, כבר כשלו וחזרו. חיילי המרינס, שעקפו אותנו בתחילה, ירדו אחר כך על אלונקה.

ואנחנו? ממשיכים בשקט.

עברנו יערות גשם, והצמחייה הלכה ונעלמה. העצים נכנעו ראשונים ונעלמו, אחריהם השיחים, עד האחרון שבהם - ואנחנו ממשיכים ועולים אל מעבר לעננים. שומעים את הגשם הכבד ניתח מתחת רגלינו.

הקור קשה. הקושי האמיתי הוא להתפנות- להוריד את שכבות הבגדים התחתונים. הנשים סובלות יותר מטעמים ברורים.

לחוסר מזלנו  המדריך החל לשלשל, ובעצתו ויתרנו על אוכל, רק שתינו. גם זה במידה, כדי לא לצאת בלילה מהאוהל הדקיק.

אנחנו ממשיכים ועולים, רק מיכל מים על גבנו, אליו קשורה צינורית. לפני שיונקים מהמים - נושפים דרך הצינורית, שלא יקפאו המים הזורמים אל פינו. איטיות זו חוכמה וזה שם המשחק. הרצון שלנו איתן, ואנחנו לוקחים אותו איתנו בכל צעד.

כל בוקר המדריך מזכיר לנו: “אם תרצו אין זו אגדה,” ומעודד אותנו בשירה ובריקודים עם הסבלים המקומיים. קצב הריקוד איטי, אך המורל מעל העננים. מסתבר שהשיאן המבוגר שהגיע עד היום לפסגה הוא בן שבעים וחמש. אנחנו בני שמונים פלוס - ומגיעים לפסגה להניף את דגל החיים.

רבע שעה שוהים שם, כמו רבע שעה של תהילה על פי אנדי וורהול: צילום, התרשמות קצרה, ואסור להישאר שם יותר.

בדרך חזרה קיבלנו תעודה חתומה. הירידה מחזקת אותנו, כל צעד מחזיר לנו אוויר וכוח.

כבשנו את ההר. נהנינו. הגשמנו חלום.

ואז, בשלב השאלות, איש קטן-אמונה, ומגבעת צ’רלי צ'פלין מגוחכת על ראשו, שאל: האם שם, בטמפרטורה ובקור הנורא, אפשר בכלל לתת שתן, או שהוא קופא כבר בגוף.

משום מה, מטעם לא ברור, למדריך קפאו המילים בפה... לא עזרו מחיאות הכפיים הסוערות. הוא אסף את הציוד ונעלם.