שטיח של צלילים

בבוקר אחד, כשהעיר עדיין לא התעוררה לגמרי, יצאתי מהבית והרגשתי את הקידמה ממהרת סביבי. כמי שמכיר זמן רב את העולם - כך חשבתי - אני יודע לזהות את השינויים עוד לפני שהם מוכרזים: רעשי המכוניות החדשות נשמעו רכים יותר, האופנועים הכבדים מזמזמים כמו קולות של מעיינות רכים. כאילו מישהו שם רסן על הרעמים שהיו פעם בלתי נסבלים.

המשכתי ללכת לאורך הכביש הראשי. המולת המנועים התערבבה זו בזו עד שנעשתה כמעט נעימה, מין שטיח של צלילים שמקהה את התנודות שמגיעות לתוף האוזן. אנשים חלפו לידי עם אוזניות נוצצות, שקועים בעולם אחר, ואני - בלי טכנולוגיות - פשוט האזנתי.

לפעמים, בלי שאני מחפש, אני מוצא את עצמי במקום אחר לגמרי. צעד אחד של זיכרון, ופתאום אני שוב בשדות הרחוקים של ילדותי: במושבה השקטה, ליד נחל אמיתי, כזה שלא נובע מהִנְדוּס צלילים. אני רואה את הפרחים הפשוטים, השכיחים, מרנינים את העיניים בצבעיהם. הריח של העפר הלח, הרוח הקלה על הפנים. כל זה יחד יוצרים רגע קטן של שקט פנימי, כמעט שקוף.

כשאני חוזר אל ההווה - יש רגע של כמו חבטה בכנף. אני עולה על מדרכה עירונית ורואה קוצים דלי-מראה שבקעו בין סדקי המרצפות. חתולי רחוב חוצים את הדרך כאילו הם בעלי הבית, גאים ונמריים בדרכם לטרף המזון הבא.

ובעוד רגע - קצר ומפחיד - קורה משהו מעבר לשגרה: קטנוע חולף לידי, רוכבו צועק וקולו חודר לרגע קט: “אשכנזים, אוהבי ערבים. מתי תמותו כבר?”  

רגע כה קצר, כמעט כמו רוח חולפת, ומיד נעלם. אני כמו מתעלם, או יותר נכון, בוחר לא להפנים. זיקנה שלווה לוחצת על המוח, מביאה איתה את המונוטוניות שמאפשרת לבחור במה להתמקד ובמה להתעלם, ולנוח בשקט הפנימי שלי.

אחר הצהריים של אותו יום שוב התקרבתי לכביש הבין-עירוני. הרעש שלו, במקום להרתיע, שוב קיבל גוון אחר. תדירויות מוכרות התחלפו באחרות, וההמולה שתמיד פחדתי ממנה הפכה פתאום לשקשוק מתון, כמעט לשקיקת מים רחוקה. משהו בי נרגע. למדתי, סוף סוף, להקשיב גם למה שלא נועד להיות מוזיקה.

וכך, יום אחר יום, אני נע בין שני עולמות: בין נחל לבטון, בין חלום לשאון, בין רגעי הפתעה שנעלמים במהרה לשגרה המונוטונית. לפעמים, דווקא בתוך השגרה הזאת, אני מגלה שהחיים עצמם - השקט הקטן, הרעש המרוחק - מצליחים להעניק לי פסק זמן מנחם, רגע קטן של שלווה, כמו מתנה עדינה של הזקנה.

בגיל שמונים, אני מביט אחורה וחי בשלווה, עם תחושת שלמות פנימית ואושר שקט.

והרגע הקטן הזה של שלווה משחרר בשוליים גם מחשבה אחת סוררת:

האם אני מרמה את עצמי?