שושי

.

שׁוֹשִׁי / סיפור / ©רבקה ירון

*

היום התחיל לא-טוב. סחרחורות, הקאות, האשה הזקנה שהיא מטפלת בה לא יודעת

מה קורה סביבה, רטובה, ושושי עצמה כבר לא צעירונת. זאת הפרנסה היחידה שלה,

זאת קורת הגג היחידה שלה, והיא גם האדם היחיד שנמצא עם הזקנה אחרי שילדיה

עזבו אותה לחלוטין ומסתפקים בצלצול טלפון שבועי לאחל לה שבת שלום או שבוע

טוב. שושי מרגיעה את הזקנה שלה, כפי שהיא נוהגת לדבר עליה כשעורכת קניות

או יושבת בתור אצל הספרית. אף אחד לא יודע שדאגתה העיקרית היא מה יהיה אתי

כשהזקנה תמות, הילדים שלה יתנו לי איזשהו פיצוי כספי – חייבים לתת לי איזשהו

פיצוי כספי – שלא יהיה בו די לרכישת חדר פלוס שירותים ומטבחון. וחדר בשכר

חודשי אצל משפחה גם הוא לוקסוס: איך אשלם. גם אני אהיה זקנה, אני כבר זקנה,

הביטוח הלאומי, הפנסיה, וכאן שושי נעצרת. הזקנה שלי ואני דמויות כמו אלה אצל

בשביס-זינגר. היא, בוודאי. אני התבוללתי בעולמה.

כשהזקנה שלה כבר נקייה ומטופלת יפה, אחרי התרופות וארוחת בוקר קלה, שושי

מעבירה אותה אל כורסתה האורתופדית מול החלון הפתוח, כך היא אוהבת. מסיימת

את עבודות הבית, נכנסת לחדרה, מתיישבת אף היא מול החלון ורואה מה שאחרים

עושים בחייהם. נולדת זקנה, כך היו אומרים לה בלעג – בלעג? אולי בחמלה? –

כשהייתה עדיין נערה מתבגרת. לא הצליחה לרקוד כמו חברותיה, לא היה לה ראש

ללימודים, הייתה בת יחידה להורים מבוגרים קשי יום, ממש גיבורה באיזה סיפור

קצת דיקנס, קצת ויקטור הוגו, קצת תחילת קום המדינה אף על פי שנולדתי בימי

מלחמת ששת הימים, כשאבא התנדב, בכל זאת, לא היה אפילו פרזיט אחד שלא

התנדב, כך היה מספר שנים לאחר מכן כשהוא וחבריו היו מתאספים אצלנו בבית

להעלאת זיכרונות – פעם היה לי בית. בדמי מפתח, נכון. אבל בית. וכמובן, אחר

מותם בעלי הדירה מצאו דרך לזרוק אותי. ואני נכון, נולדתי זקנה, ממורמרת, איך

יכולתי להזמין את חבריי מבית הספר לדירונת הקטנה, איך-

בצעירותה כתבה יומן – בצעירותה: משלוש עשרה עד שבע עשרה. נמאס לה

לכתוב על עצמה כמה היא לא-יפה, לא-מעניינת, לא-מוצלחת, הרי לא סיימה את

התיכון. ולא אהבה תפירה. ולא ספָּרות. ולא מסעדנות. נישואין? הבנים שהציעו לי

חברוּת לא היו רציניים, עם הזמן היו אלה גברים כבר נשואים, והאמת, לא היו לי

מאהבים עשירים חלומיים כאלה, מהסוג של הרומנים הרומנטיים, לא דאגו לי, לא

קיבלתי מהם מתנות יקרות ערך, לא דיור בטוח, לא- נו-. ואשר לתעסוקה, בלי

לימודים לא נקלטה במהפכת המִחשוּב ומצאה עבודות רק כעוזרת ל- עד שלא היה

מקצוע שהיא יכלה לתפקד בו בתור עוזרת ל- זולת עוזרת בית. יום אחד הגיעה אל

בית הזקנה הזאת, האשה התאהבה בה, היחסים בין שתיהן היו מצוינים, שושי נענתה

ברצון כמעט לכל גחמה שלה, ילדיה נשמו לרווחה, שושי עברה להתגורר אצלה,

ואלה קורות חייה.

.