הורים- הרהורים

זקן ותשוש אני כיום, ועדיין רוצה להאמין שמישהו אי־שם מפקח על מעשי. הגיוני שהכוונה להורי- שריד ישן של ילדות, אמונה שהם שם בשבילי, שומרים עלי תמיד. ובאותו רגע ממש אני יודע: זה רק הד רחוק, דמיונות של בן שכבר עבר את גיל הגבורות.

מוזר להישען על מה שכבר אין, ובכל זאת, התחושה חיה בי -כמו קובץ סורר שלא נמחק מן הזיכרון.

יש לי ידיד בבית זקנים, מבוגר ממני בעשור,  שכל שני וחמישי מודיע למטפלת התאילנדית שלו שהוא נוסע לחיפה, אל אבא ואמא שלו, ומיד פונה לכיוון השער. והיא, בקולה הרם, משיבה אותו ללא פשרות למקומו. בהתחלה בטעות חשבתי שהיא מתעללת במסכן. אך לא.

אבל אולי כן- גם אני נושא בי גרעין דומה. עתיד דומה.

חלפו למעלה משבעים וחמש שנה, והורי כבר “מבוגרים” דיים לדעת שלא תולשים ילד בן חמש מן השירותים רק מפני שחברתה של אמי מהבית בניכר נקשה בדלת ונזקקה לתא שבו ישבתי. וגם כבר למדו שלא מתנפלים על אחותי הבכורה, זו שניסתה להגן עלי בבית-הספר מול הבריונים הקטנים שהציקו לי. אבי זעם כשאיחרה לארוחת צוהריים של שבת כשחזרה מקטיף רקפות ב-חפציבה הרחוקה. הוא שלף את זר הפרחים מידה (שכללו עלי-רקפת לקישוט) והשליך אותם בזעם לפח. אני לא זוכר שאחותי בכתה - קרוב לוודאי שאני.

קשה לי להביע דעה נחרצת על הוריי. לא שוחחנו בינינו לעומק, אבל הבית היה שקט ונוח, גם בשנות הצנע, בין מחסור וקליטת עולים.

אמא ביכתה כל חייה את הוריה ואחותה הצעירה שנרצחו בידי הנאצים; ואבי, בזמנים הפנויים, ישב מול רדיו “זניט”, שמע מוזיקה קלאסית, ושרטט סקיצות לשערי ברזל, מעקות לחדרי מדרגות, או קונסטרוקציות מסובכות יותר שהייתי גאה לראות איך הם מתממשים. אני זוכר חבר ילדות שסיפר שאביו אמר שאבי הוא המסגר הטוב במושבה — וגם היקר שבהם...

אמא הייתה אמא טובה, אף שאחותו הקנטרנית של אבי פלטה פעם, בליל-הסדר מול כל המשפחה, שאמא לא יודעת לחנך שלושה ילדים מפונקים. אמא שתקה, ואני - ילד רגיש ונוטר כעסים- נצרתי את העלבון כל השנים. היום, כשאני עוצם עיניים, אני רואה את הורי שוב: אמא סורגת בכורסה בצמר צבעוני, אבי בכורסה ממול, מקריא לה דף אחר דף מספר שהביא מהספרייה. תמונה שלמה, שקטה, סגורה.

ואנחנו, שלושת ילדיהם - איננו שם. ואולי איננו צריכים להיות שם.

וככל שאני חושב על כך יותר, כך מתבהרת בי האמת: הזיכרונות מההורים היקרים שוקעים לאט-לאט בתהום הנשייה.

זה טבע העולם - כך החיים ממשיכים לנוע.

ואני מקווה שגם ילדיי, בבוא הזמן, יניחו לי להישמט מזיכרונם בעדינות, לאט, כמו עלה יבש הנפרד מן העץ. כי אהבה של הורה מתקיימת גם ביכולתו לאפשר לילדיו לשכוח אט-אט מהנאספים לעמם.

תוספות מאוחרות:
1. מרגש. אלו ההרהורים שלך. הכל נכון. גם אני חושבת שאמא היתה מדוכאת בידי הסבתא וגם דודה לילה. למרות שהיה לה גב של אחיות ואח בישראל. את הפרחים שאבא זרק אני זוכרת עד היום.....הם נבהלו שלא חזרתי בזמן.... (נילי)

2. הכתיבה יפה והמסר עצוב.
לא חייבים לשכוח מישהו כדי לחיות חיים מלאים ומאושרים.
הזכרונות ממש יכולים לחיות איתנו. (ענבר)