עפיפונים ופחדים

לא היה זכור לי באיזו רגל פתחתי היום את ההליכה. כשנזכרתי בכך כבר התרחקתי די מכדי לשוב ולהתחיל הכול מהתחלה. חלפתי ליד השדה החרוש שבו אתמול העפנו עפיפונים דלי-מראה, אלה שנקראו בילדותי- “טיירות".  

העפיפונים של אתמול התמזגו בזיכרוני עם העפיפונים שהעפנו בילדותנו במושבה. הם חלפו מעל השדות, מעל חוטי החשמל בשכונה שבה גדלתי- ושם נתקעו, ועכשיו הם זיכרונות שמציירים קווים בין עבר להווה.

אפרים, שצריף משפחתו עמד על שיפולי גבעת הכורכר, ידע להכין את הטיירה המוצלחת ביותר. אולי אחיו הגדולים עזרו לו, אולי אביו הסנדלר מצא עבורו את החוט הנכון. לא ברור איך הילד הצעיר ממני בכמה שנים שלט בעפיפונים שריחפו הכי גבוה בשמיים, זנבם הארוך נע ברוח כנחש דרקטני מסתלסל. עפיפון עשוי מעיתונים ישנים- אותם עיתונים שמשפחתו גזרה לפיסות שננעצו בתוך צריף בית השימוש המט ליפול שנבנה בנפרד מביתם.

אפרים היה שונה מאיתנו, כאילו גדל בשולי העולם שלנו. כשחתך פעם את אצבעו בצורה קשה, אימו פיזרה על הפצע אבקת קפה. היה ילד שקט וטוב, שתמיד הדגיש בפניי שהם “ספרדים טהורים”, ולא מהעולים החדשים. הוא ואחיו למדו ב“תחכמוני”, בית הספר הדתי, ולא הצטרפו לילדי השכונה שלמדו בבית החינוך הממלכתי שבמושבה.

עם עומס הזיכרונות עלי המשכתי בדרך המלך המקיפה את הקיבוץ. לפתע, כשנעלמו הזיכרונות, משהו משך אותי הצידה- אל גבעות הכורכר הפראיות שמעולם לא פסעתי בהן. חציתי את הכביש, הרמתי רגל מעל המעקה הנמוך, וכבר פסעתי במרומי הגבעה הסמוכה.

הסתיו התעכב השנה; האדמה עדיין מלאה קוצים. טיפסתי על תל קטן ובחרתי בשביל אקראי. הוא הוביל אותי פנימה, בין גאיות וגבעות נמוכות. היה תענוג ללכת בדרך החתחתים, מין שביל בא-בימים שמכיר אותי טוב ממני. השמש כמעט שקעה; הערכתי שאספיק לחזור לפני רדת החשכה. צילמתי פינות נסתרות, כאלה שרק בריות מוזרות כמוני יכולות להבחין ביופיים החבוי.

השביל הסתיים פתאום בבקע גדול, ואדי עמוק נוצר בשנים עברוּ עם סחף מים שקטע את הדרך. נעצרתי לפני מדרון די תלול. היססתי- ובכל זאת התחלתי לרדת, מחליק על הכורכר ונאחז בשיחים הקוצניים. מהר מאוד הבנתי עד כמה זה מסוכן לאדם זקן בגילי. חזרתי לאחור מתנשף. מצאתי שביל חדש, אך גם הוא היה סבוך: ענפים שבורים, גדרות תיל חלודים, קוצים עד הברכיים. שוב הגעתי למבוי סתום- לתל שלא ניתן לטפס עליו.

לא ויתרתי עדיין. הערב ירד, אך המשכתי בכיוון המשוער של הכביש. למרבה הפלא מצאתי ברגע האחרון שביל שהוביל אותי אל גבעה מתונה. מלמעלה ראיתי את הכביש- נשמתי לרווחה, נשימה ארוכה, מלאה, המחזירה אותי לחיים עצמם.

זוג הולכים פסעו לאורך השוליים. הם הבחינו בי; קיוויתי שלא יראו עד כמה אני כפוף מהדרך- זקן ועלוב. יישרתי את גבי כמסווה אחרון של יציבות. הם הביטו לכיווני רגע קצר והמשיכו, לא בדקו אם אני זקוק לעזרה.

בזהירות ירדתי מהתל וחציתי את כל המכשולים. הלילה כבר ירד לגמרי.

עוד מעשה איוולת שלי- הסתכנות מיותרת, כאילו יש בי רצון להתמזג בטבע עד סופי, לחדור אל השקט שבו ולנשום את קצב נשימתו. תחושת ההיטמעות הזו, מסוכנת ויפה כאחת, נשארה בי כזיכרון חודר, מלוטש ומורכב: קטן מול העולם- אך מלא בהשתקפות של חיים- של פחד, של יופי, ושל הנסתר סביבי.