קופסה כחולה

הסיפור מתאר גבר זקן שנושא איתו זיכרון ילדות קטן, הקופסה הכחולה של "הקרן הקיימת" והמטבעות שהכניסו אליה. רגע תמים זה הוא גם הרגע שבו חדר ללבו בפעם הראשונה פחד של התבגרות ואובדן תמימות.

עם השנים הפחד לא נעלם רק החליף צורה: פחד מאהבה, מדחייה, מבדידות. הזיכרון של הילד שהיה ממשיך לחיות בו גם בזקנה.

מה שעיצב אותנו בילדות נשאר איתנו כל החיים. הילד שבתוכנו לא נעלם, הוא עדיין מבקש אהבה, ביטחון ומשמעות גם כשהגוף מזדקן.

יפה כתבת צביקה היקר

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

זמן רב עם עצמו. מהרהר לעצמו, מעלה זיכרונות, קופת הקרן הקיימת אפילו היא צצה בזיכרונו עתה.  

השימוש המושכל שלך במילים ההופך לתחביר קריא ונעים, זה בעצם כל שצריך.

אפילו השימוש שלך בתיאור עצמי בלשון גוף שני הוא לגמרי טוב.

בקריאה של מה שפרסת לאחרונה ניכר שאתה "תקוע", בלשון חיובית לגמרי, אי שם בצעירותך, על כל סממני "קופסת קרן קיימת" וג'ו.

אם לקצר, אהבתי.

הוא מוצף בזכרונות ילדות ומעלה תובנות. תודה רבה לך צביקה היקר, שבת טובה.

.

הפרק הזה, או הסיפור הזה, כתוב היטב, צביקה. 

אנחנו, חברי האתר, משערים שכתיבתו בגוף

שלישי נועדה להקל על המספר בכתיבת 

זכרונותיו (אני, בכל אופן, סבורה כך).

בחרת לכתוב על רגע מסוים וקשה בחיינו:

רגע המעבר מהילדות אל ההורמונים של 

ההתבגרות - עם החששות ל-"ומה יהיה איתי"

בכל הנוגע במיניות, אבל לא רק במיניות. 

ונעזרת ברגע ההוא ע"מ לספר על החשש

שמאז, מלווה את האיש הזקן שבסיפור.

אהבתי את הדימויים הקטנים, הרגישים.

הסיפור דיבר אליי. מאוד. וכאמור, אהבתי אותו.   

תודה רבה-רבה לך. <לב>

רבקה

---