סיפור על אהבה או שתיים

.

סיפור על אהבה או שתיים / ©רבקה ירון

*

ג'יין אוסטן, אליזבת בנט ודארסי הקבילו את פניי כשהגעתי לאוניברסיטה העברית.

הם בלטו. הסטודנטיות לבשו חצאיות מקסי ושילחו מבטים מסוימים, כאלה שאנחנו

מפענחים כעורגים, אל עבר כל מרצה צעיר שנראה בעיניהן כדארסי בפוטנציה. לא

זו בלבד: ספרי ג'יין אוסטן, בעברית ובאנגלית, בצבצו בין ערימות הספרים שנשאו.

מודה ומתוודה: אני, חוצלארץ טרייה למדיי, התקשיתי להאמין: רומנים רומנטיים?

באוניברסיטה?

ברור שהסבירו לי והתווכחו איתי על טיב כתיבתה של הסופרת המהוללת (כך נאמר

לי) וברור שקראתי שוב את "גאווה ודעה קדומה" (ועוד...) וברור שכתיבתה טובה,

אבל: לא על כך נסבו הוויכוחים אלא על הרומנים עצמם – עד שבשבוע השלישי

נושאי הלימודים תפסו את המקום הראשון בשיחות. בשיחות הגלויות, אם לדייק.

בינתיים, כל דארסי-פוטנציאלי בדק וסקר כל סטודנטית-אליזבת-בנט-פוטנציאלית

והזכרתי לעצמי מה שרמזו-אמרו לי ידידיי: פה לומדים לחופולוגיה. אם לא בתואר

הראשון, אז בתואר השני.

לקראת אמצע נובמבר היו לחיים סמוקות, לחיים חיוורות, קילוחים ראשונים של

גשם, פחות קבוצות סטודנטים על הדשא, רבים בקפטריות, קצת רומנים, הרבה

אנחות, ולאט-לאט, כמו התחשבו ביכולת העיכול שלנו, החלו להגיע הסטודנטים

הפצועים מהמלחמה. פנים שרופים. יד או רגל או גם-ו-גם אורתופדיות. קביים.

או אז זה

קרה:

נעלמו דמויות הקרטון של ג'יין אוסטן, אליזבת בנט ודארסי בראשם, ושל גיבורים

נוספים, לקוחים מרומנים ידועים, אנגליים וצפון-אמריקניים ברובם. את מקומם  

תפסו דמויות בשר-ו-דם. לא עוד חצאיות מקסי אלא ג'ינסים, ועמם הרחמים

המוסווים, אהבה אימהית, אהבה חברית, הכאב, השכול שלפני כן לא הוזכר-

איך שהוא, על-באמת, כל פצוע היה אורי/אסי דיין, מ-"הוא הלך בשדות". ואף

אחת לא רצתה להיות מיקה "משם" אלא "מכאן". ואורי לא נהרג, רק פצוע

קשה. ומי בכלל קרא את הרומן של משה שמיר. לעומת זאת, רבים ראו את

הסרט. ומעל הכול: זה קרה באמת, זה קורה באמת, זה אצלנו בבית.

(כן, נכון: בחלוף הזמן, היו ביניהם שהפכו לדמויות קרטון ישראליות, קצת-

הרבה אלתרמן, "האם השלישית", קצת-הרבה לאה גולדברג, "האומנם", ...)

אהבות-אמת – הסטודנטים הפצועים היו רגישים דיים כדי להבחין בין-לבין.

אהבות-דמה – למה לא, בעצם.

אולי משפט זה יישמע ציני.

אבל אין טיפת ציניות בדבריי.

.