אלוף בצלות

זו לא הייתה העדפה.

זו לא הייתה בררנות.

זו הייתה אובססיה:

ילד שניסה להימלט מהריח במטבח - והפך למי שמנהל, בלי כוונה ובלי מודעות מלאה, את חיי האנשים סביבו.

הם נשאו זאת כל השנים בשתיקה.

והוא חי כך.

אפשר היה לצפות לסוף טוב: בגיל שמונים, גילו כיום, אולי יירגע ויניח לסובבים אותו.

אך חייו אינם מסכימים לסיפורי אגדה.

הכול התחיל בבית ההורים.

ריח הבצל התפשט בכל חדר - ריח עיקש, שלא מוותר.

הוא היה בורח אל הפרדס הצמוד לבית, מטפס על ענף גבוה, משקיף משם על אימו במטבח, מנסה לנחש מתי יוכל לשוב בלי לפגוש בגל הבא.

אימו המשיכה בשלה: חיתוך, טיגון, ערבוב.

והוא למד לחיות סביב הריח - להתרחק, לחכות, לספור נשימות.

המפגש החזק מכולם הגיע עם הגפילטע פיש.

בצל חי שהתבשל עם דג טחון, וריח סמיך שנאחז בבית שעות.

לא ריח - נוכחות.

זה עלה לתקרה וכמו השתקע שם, כאילו משגיח עליו.

וגם שנים אחר כך, כשהזיכרון נפתח, גופו הגיב כאילו אותו אוויר עדיין נוכח סביבו.

מאז הכול נחתם.

כל בצל - חי, מבושל או מטוגן - הפך לאות אזהרה.

התגובה קדמה להבנה; היא פשוט הופיעה.

בצבא, כשאכל פעם בטעות בצל חי בסלט, כמעט הקיא.

רק פרוסות הלחם שדחף לפיו הצליחו לעצור את הגל.

עוד תחנה על אותו קו ישן שלא ביקש לו.

אשתו המנוחה הייתה הראשונה שהכילה באמת ושתקה.

המטבח הפך למרחב שהזהירות תלויה בו:

כל מתכון, כל סיר, כל התחלה חדשה נבחנה בשאלה אחת - יש בצל או אין.

לפעמים גם רמז דק היה מספיק כדי להחזיר אותו לאותו מקום קדום שבו הריח פתח את הדלת לפניו.

עם השנים הופיעו הסימנים הקטנים - כאלה שלא עוברים הלאה לסיפורים.

תנועה שנעצרה.

נשימה שנחתכה.

הוא תיאר זאת לפעמים כחולשה שאין לה הוראות הפעלה.

והכול התחדד באותן קציצות תמימות לכאורה - בשר, בצל, שום - שאשתו הייתה חייבת משום-מה להכין.

כשסיימה, הוא לא הצליח להתקרב אליה.

הריח שנשאר במעמקי פיה היה עבורו מחסום.

הוא קרא לקציצות- “קציצות וסת” - לא כבדיחה, אלא כסימון תקופה מחזורית שהיה עליו לעבור עד שתיעלם.

מחיר גבוה לאיש שלא מצא נחמה לא בדת ולא באמונה.

זו לא הייתה העדפה,

לא גחמה,

לא בררנות.

זו הייתה צורה ישנה של פחד-

ילד שברח מריח במטבח והפך לאיש שמסדר את חייו סביב עקב-אכילס בלתי נראה.

העומס לא עבר בירושה מלאה:

הבן הבכור הלך חלקית בעקבותיו; גם הוא אינו מוצא עוגן במאכלי בצל.

השאר - חובבי בצל מושבעים.

הבת: “לא ידעתי שאני אוהבת בצל עד שעזבתי את הבית.”

אחד מבני המשפחה: “אם לומר את האמת - קשה להכין ארוחה בלי בצל.”

ובת זוגו אומרת:

"בבישול הבצל נעשה מתוק. אתה מפסיד טעם שהופך מתקתק.

בצל חי על לחם עם חמאה - זה טעם אלוהי.

אבל גם אני לא אוהבת את הריח שהוא משאיר בפה.

ולמען שלום הבית - הוא לא אורח רצוי כאן.”

והוא, האומלל, היום, בגיל שמונים - אפשר היה לחשוב שיש בו רגיעה.

אבל חייו אינם מספרים סיפור של נחמה פשוטה.

הם מספרים אדם -

שהריח שאיתו הולך תמיד לפניו.