אני מהטיפוסים שלא רוצים להפסיד בכל שטח שנראה ששווה להילחם עליו.
אם אני מרגיש שאני צודק- ויש המתעלמים מזה, מזלזלים, עוברים לסדר היום- אני נכנס לזה בכל כוחי הדל.
בילדותי סבי אמר שהוא נהנה להפסיד לי בשחמט; זו הייתה אולי דוגמא שיועדה לחנך אותי. אני כלל לא בטוח שאשמח אם הנכד ינצח אותי. אולי כי הילדים של היום מנצחים
מראש - העולם מתחלף מהר מדי.
וכך, אם צריך להילחם במערכת או בחזקים ממני אני מוכן ומזומן, מוכן אולי גם למאבקים ארוכי טווח: בכל מקרה ההפסד הגדול הוא הזמן שאני משקיע בעקרונות האלו. ובכל
זאת אם לא אשיג ניצחון מלא, אז מוכן בנסיבות העניין בניצחון חלקי - כזה שיאמר לי- נלחמת, עשית את הנדרש לתקן עוולה. החוכמה במקרים אלו ירדה בדרגה. הצדק
תפס את מקומה. צדק-צדק תרדוף, אינה קלישאה נדושה.
לא אשכח את הנובלה ההיא של היינריך פון קלייסט- מיכאל קולהאס- אותו מוכר סוסים פשוט שנלחם על הצדק עד שהפך לפושע נגד עצמו. הוא היה חכם, אולי חכם
מדי, אבל לא הכיר במילה "פשרה". היו שנים שהערצתי אותו.
כשהייתי צעיר, צדק וחוכמה נראו לי אותו דבר. אך לאט, פיתחתי דפוס התנהגות, בהן קופץ הצדק למקום ראשון.
בצבא, ואני חייל לא נחשב, הלשנתי על הטבח: בוקר אחד נכנסתי למטבח בטעות וראיתי שערבב קפה וסוכר בדוד עם הקצה ההפוך של המטאטא.
זה נראה לי ברור מאליו לא לשתוק- חייב לבוא תיקון. כלל לא בטוח שהמפקד עליו התייחס אלי. לא ביררתי. רק עשיתי את שלי.
אחר-כך, בהמשך החיים: רכשתי כרטיס טיסה במחיר די מוגזם וקיבלתי מקום ישיבה מוגבל ומול דלת תא השירותים. הגשתי לבית המשפט הוכחות שהיה מקום אחר להעביר
אותי, שאף חברת תעופה, זולת "אל-על" לא מציבה שם כיסא לנוסעים. והפסדתי. הגשתי ערעור ועיביתי את ההוכחות. השקעתי בכך מאות שעות; וזכיתי לניצחון מול עורכי
דין מנוסים וחלקלקים.
במקרה אחר, המשפצים של דירתנו, קיבלו כסף וברחו לפני גמר העבודה. המאבק נמשך שנים והוכתר בניצחון. ניצחון שהיה בעצם הפסד, היות והמשפצים נכנסו לפשיטת
רגל. קיבלתי בסופו של דבר פיצוי זעיר מההפסד. כבר לחלוטין לא הייתי חכם. הייתי רק צודק.
קרב איתנים ניהלתי מול מנהל המחלקה שלי, ובהמשך מול ההנהלה של המפעל הגדול במדינה. המנהל בצעקות גידף אותי על לא עוול בכפי. והיות ולא ביקש סליחה, זה הלך
והסתבך. המנהל מעליו רצה למנות אותי לתפקיד בכיר יותר ולא הסכמתי. רציתי רק התנצלות כנה שלו בפני אנשי המחלקה, שם הרים את קולו. עם חלוף הזמן השתכללתי-
הפכתי את הפרובלמטיקה וההתעקשות שלי לכליי עבודה. שמי הטוב נפגע?- ברור. האמנתי שנלחמתי גם למען האחרים שספגו בשקט את שיגעונות המנהלים. ניהלתי מאבק
עיקש, מנהל המפעל הציע לי להירגע בחופשה במלון מהודר על חשבון המפעל.
מבקר המפעל הצדיק אותי לגמרי בכתב. אבל המנהל הסורח היה כה חיוני למפעל שאושר לו המשך עבודה גם בגמלאות. לא הצטערתי על המאבק האבוד מראש וניתבתי את
דרכי לפרישה מוקדמת. אם לא הייתי מוחה הייתי יוצא, שנים מאוחר יותר, בכבוד ובתנאים הרבה יותר טובים. המאבק השאיר צלקת. אבל הרגשתי שלם ומודע לכל צעד
שעשיתי.
ואז הגיעה הרופאה של אשתי המנוחה. רופאה שנחשבה לטובה, ואשתי התמכרה לקיסמה.
האישום שלי נגדה לא הוגש, בגלל כוחי שהותש:
אי-עדכון מצב מחלת אשתי שנים לפני הסוף. החמצת טיפול חדשני שהיה מגיע לה. טיפול רשלני גם בהתחשב בלחץ בעבודה.
הצדק הזועק לשמיים לא נעשה. לא היה לי כוח למלחמה נוספת. ואנרגיה מול מוסדות המדינה ובית המשפט. כדי להשקיט את מצפוני פניתי ושוחחתי עם האחראי של
הרופאה. גם זה היה משהו, פירור של דיבור אל מול אי-הצדק.
ונזכרתי שוב בצבא, אחרי מלחמת ששת הימים.
הניצחון היה ממש טרי. חזרנו עליזים לארץ, דרך גופות חיילים מצרים ששכבו משני צידי הדרך, זללנו מנות-קרב בתערובת של שמחה וריח של הגוויות.
כשהגענו ,הקצין החליט מי יוצא הביתה לחגוג את חג השבועות. אותי השאיר בבסיס. בעיניי זו הייתה החלטה מקפחת, בלי טיפה של צדק.
ברחתי הביתה, שלם עם המעשה. בדרך חזרה, רצה הגורל ונתפסתי על ידי שוטר צבאי, וישבתי כמה ימים במאסר.
ואני זוכר כיום: העזתי. רדפתי צדק. לקחתי החלטה ושילמתי. וזה היה כדאי. מכל הבחינות.
ולמרות כל זה, למדתי דבר אחד חשוב:
לפעמים אפשר להיות צודק וחכם יחד. לא צריך לפוצץ קירות - מספיק להתקדם צעד קטן קדימה בתוכם.
כמו שאני נוהג כיום לדוגמא ברשתות השיווק. עולם מלא טריקים לפיצויים. וכשאני צודק - אני עומד על שלי בשקט. לא נלחם, רק מדייק.
ושם, דווקא שם, קל לי: צדק בלי רעש. חוכמה בלי לוותר.
