"נורמלנו"

היא קפצה עלי וחיבקה אותי באמצע המחלקה.

אני בן ארבעים ושש. היא בת חמישים ואחת.

נבוך הייתי מאוד. מעולם לא חיבקו אותי זרים. אמרתי: אל תגזימי.

רק הרבה אחר כך נודע לי עד כמה נעלבה ממני.

עד עומק שלא ידעתי למדוד.

החיבוק היה בסיום שיחת טלפון מ-״מעריב״: הודיעו לי שזכיתי בתחרות סיפורים קצרים.

אלה היו ימים מאושרים -

אולי לא ימים,

אולי שעות,

אולי רק שניות ספורות של גל אחד ששטף אותי.

לא עליתי עליו.

וכמו שבא - כך נשכח.

היא - רחל, שמה - אמרה לי בכל הזדמנות שהתלהבתי בעבודה:

אל תעשה גלים בביצה.

כך כינתה, ברוב חוכמתה, את מקום העבודה.

ואני עשיתי.

כדרכי.

היא הייתה מהנדסת מוכשרת: שקטה, לא מתבלטת, לא מתלהבת.

מן שקט נכנע של יוצאי מזרח אירופה -

לא שמחות גדולות,

לא עצב.

רק שהמצב ימשיך להיות ״נורמלנו״, כך אמרה.

שהכול יימשך כך.

אני נזכר ביום שהגיעה לעבודה לראשונה ושתי שיני זהב נצנצו בפיה. עד מהרה הן נעלמו.

מהר מאוד גם העברית שלה נעשתה כמעט רגילה.

היא התלבשה בזהירות, לא למשוך תשומת לב.

פעם, אחרי ניסוי מוצלח, ערכנו ריצה במעלה המדרגות למשרד שלנו.

ברגע של מאמץ, של נשימה קצרה, עיני נלכדו לרגע במקום שלא הייתי אמור לראות.

הייתי המום.

היא הבינה - ורצה סמוקה לשירותים.

בשלב מסוים הבוס אמר לי שהוא יודע שכתבתי את הסיפור עליו.

אמרתי שלא.

וזו הייתה האמת.

הדמות בסיפור - זו המתכוננת לאובדן -

נולדה מהתנהלות של חבר לעבודה: גאון ותימהוני.

לא בדיוק ממנו, אלא מן הידיעה המוקדמת שיש אנשים שכבר אורזים את חייהם עוד לפני שנאמר להם מה יילקח.

עם הזמן, לאחר שפרשתי מהעבודה, הקשר ביני ובין רחל כבר לא היה רצוף.

ובכל זאת ניצלתי אותה כמה פעמים.

ביקשתי ממנה תרגומים מאוקראינית ומרוסית לעברית:

תחילה תיעוד הרצח ההמוני בעיר ממנה אמי, עלתה ארצה.

ואחר כך תרגמה דין וחשבון של הצבא האדום -

מה קרה לעיר בזמן ההרג.

אחרי המלחמה חוקרים של הצבא האדום פתחו את הבורות שבהם נרצחו היהודים

ופירטו מה מצאו בהם.

היא תרגמה את כל הזוועות.

בחריקת שיניים.

מעולם לא סירבה.

ואני - ביקשתי.

היא הייתה עוד אחת מן הנשים שהתאכזבו מהתנהגותי הבוטה, הבלתי צפויה.

אישה יקרה ושקטה.

מסורה לעבודה,

ולחברים.

לפני כמה שנים הלכה לעולמה. זה היה בעיצומה של הקורונה.

אפילו לא ליוויתי אותה לבור.

ונשאר הכאב -

לא על מה שלא נאמר,

אלא על מה שנאמר על ידי בקלות הדעת,

ועל הגלים שעשיתי בביצה

שבה היא ביקשה רק דבר אחד:

שיהיה לנו- לכולנו-

"נורמלנו".