סביב השולחן

סביב השולחן במעמקי הטברנה ישבו ענת ותמר, פיליפ- שבפי המקומיים היה פיליפֶה, זוגתי ואני.

אחרי עבודת הפסיפס למען הציבור המקומי התיישבנו לארוחת צהריים של יום שישי. הפעם לא שכחתי:

בסוף הארוחה שתיתי שלוק מן האוזו. קניתי אותו בסופרמרקט ליד בית המלון בסלוניקי.

נשאר לי עוד למעלה מחצי בקבוק, ואני נהנה מכל לגימה שלוקחת אותי חזרה לחמימות של יוון.

עברו ארבעה חודשים מאז שחזרנו, וטעם האניס עוד משכר אותי.

אבל הסיפור הוא על תמר.

תמר פנסיונרית של משטרת ירושלים. בחורה כלבבי. אכלה בשקט, כמעט נבלעה ברקע, והתעוררה רק כשהונח על השולחן בקבוק האוזו.

שאלה את פיליפֶה אם זה חינם.

הכול היה חינם -אחרי התשלום בכניסה לטברנה שליד נמל סלוניקי.

דמיינתי אותה פועלת בעיר כה מסובכת ומסוכנת כירושלים, והערצתי אותה על כך.

חברתה לטיול הייתה ענת.

נמוכה יחסית לתמר, אבל נוכחותה מלאה מודעות עצמית.

גם היא עבדה במשטרה, לא התרגשה משום דבר. סיפרה שהייתה אחראית- כלומר פיקדה- על כמה בנות.

על תמר- לא ידענו דבר.

שקטה, כמו מי שצופנת בקירבה סוד. אכלה במידה מכל השפע, ולגמה- לגימה אחר לגימה - עד שסיימה את הבקבוק.

לא נעשתה עליזה.

נשארה בשתיקתה הטובה.

בינתיים החלו כמה זוגות לרקוד בטברנה. היו רחוקים מאיתנו, אבל לפי תנועות הידיים נדמה לי שהיו ישראלים.

ואז הופיעו שתי נשים צעירות, לבושות בגדים מסורתיים- צבע וחן- והחלו לרקוד יוונית להנאת הסועדים.

בלי הגה קמה תמר ממקומה. ניגשה אליהן והחלה לרקוד בקצב שהלך ונסחף.

באיזשהו שלב ראיתי שהיא כבר רוקדת איתן ממש, בחן ובכישרון שלא נפלו משל היווניות עצמן.

מחאנו כולנו כפיים, קצביות, לתמר ולשתי הרקדניות.

זה היה לא צפוי.

רק מי ששותה בקבוק אוזו- אמנם קטן- יכול לשחרר כך כישרון ריקודי.

היא חזרה לשולחן בצניעות.

"הייתי בלהקת ריקוד,” הסבירה.

ואני- התאהבתי מיד.

זוגתי פחות התלהבה מהתרגשותי.

מה שהעסיק אותה הייתה הזרוע שיצאה ממקומה, והכאבים שנותרו גם אחרי שהוחזרה למקומה בידי מומחה בבית החולים המקומי.

היא פספסה מדרגה. אבל זה לא הסיפור כאן.

זה היה ליל טברנה נהדר.

מדריך הטיול- עולה מסלוניקי במקורו- ארגן לנו, הרביעייה, ערב שלא יישכח.

אכלתי בחברת שוטרות בדימוס ובחברת זוגתי, חבושה וכואבת.

בקבוק האוזו עוד מתופף ברקה- עצור וחריף במעמקי הגרון, ריח תאווה בנשימה.

הבקבוק ייגמר ויישכח.

גם תמר,

שבה התאהבתי לרגע.