אחרי שהדיונה איננה

שבוע לא התרחצתי.

לא מתוך גבורה. מתוך היעדר אפשרות.

להתרחץ מול החיילים המצרים שבתעלת סואץ, מול משקפות הצלפים- אי אפשר.

ולהתרחץ מול החבר’ה שלנו, יושבים על תלולית, משועממים, מפטפטים, צוחקים- גם זה בלתי אפשרי.

אבל הגוף, בסופו של דבר, דורש את שלו.

מילאתי ג’ריקן של עשרה ליטר. זה היה נוהל הרחצה שאושר לנו.

רחצתי את עצמי במים שנשפכו לאט מתוך מימייה.

עמדתי עם הגב אליהם, העכוז מופנה אל החיילים שלנו, כאילו כך ניתן יהיה לשמר משהו- ולו מראית עין של כבוד.

כשסובבתי מעט את גופי כדי למלא שוב את המימייה שהתרוקנה, כפות רגליי שקועות ברטיבות הרכה של הדיונה, ראיתי שלפחות אחדים מהם הסתובבו.

לא אל גבעות החול שכיסו את התעלה.

אליי.

עמדו שם, שקטים, וצפו בנוף הקרוב ביותר שניתן להם באותו רגע: בגוף שלי.

הייתה זו תחושה שאין לה שם מדויק.

לא פחד.

לא סכנה.

משהו עמוק יותר, חודר יותר.

כמו אובדן של מחסה פנימי.

מאז, כך נדמה לי, משהו בי נסגר ולא נפתח לגמרי.

אולי משום כך רציתי להיות קיבוצניק.

דמיינתי מקום שבו הגוף אינו מושא, שבו העירום אינו אירוע, שבו אדם רשאי להיות פשוט נוכח בתוך גופו - כמו במקלחות הציבוריות של הקיבוץ:

מים, קירות, בני אדם, ותו לא.

זו הייתה אשליה.

לא מכבר מצאתי בקיבוץ אנשים סגורים וסוגרים.

רכלנים גדולים, דווקא בדרך השקטה, המנומסת, כמעט הטבעית להם.

המקלחות הציבוריות עוד עומדות- מבנים לשימור, כך הכריזו.

מטות ליפול.

וגם האנשים שנותרו מאותה תקופה חלוצית, בני תשעים ומעלה, מוצגים כמעט לשימור בעצמם.

כל היתר נעשו, בלי הרבה התנגדות, כאחד האדם.

ורק באיחור הבנתי:

לא המקום היה הבעיה.

ולא הגוף.

אלא ההרגשה שתמיד יש מבט.

המבט שאינו חדל גם כשאין איש מולך.

המבט שנעשה חלק מן התודעה.

המבט שמלווה אדם שנים ארוכות אחרי שהדיונה כבר איננה, והתעלה רחוקה.