אני צריך לדבר איתך, מריאלה, הוא אמר לי אז, וקולו היה יבש כמו חורבות הארמון של סמרה, עיר ששרדה כמה ששרדה רק בזכות כוח הרצון של מייסדה ולא בשל שום סיבה הגיונית אחרת. חורבות היא המילה הנכונה, כי זה כל מה שנותר מיחסינו. ובכל זאת חשתי כנגד רצוני את ליבי מתרחב ומתכווץ, ופתאום השפופרת הייתה כבדה מדי לידי האוחזת בה, החדר התערפל מול עיניי, אף שהייתה לי ראייה מצוינת עבור אישה על סף חמישים. הוא דיבר באותו קול מוקפד שבו שוחח עם קופאים בכניסה לקולנוע כעם עורכי דין, אדם הבוחר את מילותיו כדי שיגידו בדיוק מה שהוא רוצה לומר ולא יחתרו תחתיו, לא יוסיפו דבר מה שיחשוף אותו בחולשתו. רק חמש מילים, ובכל זאת שכחתי את ארוחת הערב שציפתה לי עם ריטה (גרושה טרייה, אנחנו יכולות לפתוח מועדון יחד) ואת השרירים הכואבים שעיסיתי כרגע, לאחר שעתיים של דיווש על אופני הכושר שלי. הקול היה יבש, אבל ידעתי לקרוא הרבה מעבר לו, ואולי זה מה שעיצבן אותו בסוף, כשם שזה בדיוק מה שמשך אותו אליי בהתחלה. הזמן הופך את הכל עליונים ותחתונים.
הוא אמר אני צריך ולא אני רוצה, אבל הייתי בטוחה שאין הבדל גדול בין השניים. לומר אני רוצה יהיה ביטוי להוט מדי. צריך היא מילה ניטרלית - אדם צריך אוויר, צריך מזון, צריך מסמכים כשהוא עובר בשדה התעופה. שום רגש לא קשור בצורך. ובכל זאת, טיפשה שכמוני, הצמדתי את השפופרת לאוזני בחוזקה, כאילו היה חשש שאחמיץ את הכוונה הנסתרת שמאחורי דבריו אם לא אאזין היטב. כאילו שבע עשרה שנות נישואים, גירושים משביתי שלווה ואז ניסיון עגום ומהוסס לחזור כזוג אבל ללא מגורים משותפים וללא מחויבות ארוכת טווח לא לימדו אותי דבר.
אמרתי כן, אני מקשיבה, מקללת את עצמי על שנכנעתי בכזו קלות. המטפלת שלי ודאי הייתה נוזפת בי בדרכה הנעימה, טופחת באצבעה על לחייה כאומרת, האם זה באמת מה שהיית רוצה, מריאלה? אבל ניחמתי את עצמי בכך שעניתי בקול שהשתדל להיות זהיר ואגבי, קולה של מישהי שיש לה תכניות להערב ובעצם גם לערב הבא, תקינה פוליטית-חברתית, שיש לה פנאי להאזין לצרות הזולת אבל אין לה צרות כאלה משל עצמה, לפחות לא כאלה שהיא לא יכולה לפתור עם דיבור עצמי חיובי ותזונה בריאה.
לא, זה לא יכול להיעשות בטלפון, הוא אמר, וצחוק קטן נפלט מפיו. שמעתי צליל עמום של עץ נגרר על אריחים, וניחשתי שהוא מזיז את הכיסא שליד הדלפק כדי להתיישב עליו. שאלתי את עצמי כמה שריטות הוא משאיר ככה על הרצפה, ואז ניערתי את עצמי, זה כבר לא הבית שלי, חי-שמי.
אני רוצה שתבואי לפה. אם את יכולה. זה אפשרי?
התקשיתי לענות. טכנית, הכל אפשרי, אמרה מריאלה בתוך ראשי, משועשעת, שריד למי שהייתי לפני עשרים שנה, וזה ביטוי שנדבק אליו באופן כזה שהוא היה בטוח שהוא זה שהמציא אותו. אצבעותיי גירדו את ברכי כאילו שם יימצא מענה הולם; הייתי צריכה לענות מיד, אולי לומר, לא, דבר עכשיו או הידום לנצח, תשובה כזו הייתה משיגה מטרה כפולה - הומור מבטל מחויבות ומביע התנשאות, כן, זה מה שהגיע לו, אבל תמיד הייתי טובה יותר בהרהורים מאשר במעשים, ולכן רק שתקתי והאזנתי לנשימותיו שלו, שני אנשים המדברים בשפה שאין בה מילים או תנועות, רק צלילים בסיסיים: נשימות ונשיפות.
אני לא יכולה היום, אמרתי לבסוף.
זה בסדר, הוא אמר מיד, והבנתי שהמילה היום הסגירה אותי כמו טביעת אצבע של גנב בערימת קוקאין. כוונתי הייתה, נגיד - מחר? בערב, לא יאוחר משמונה?
כמעט חייכתי, כנגד רצוני. אלוהים, השפה הזו שלו, כמו אדם הנאחז בלשון החוק כדי להצדיק רצח. שקלתי את האפשרויות העומדות בפניי. לסרב, ואז להיתקף תחושה איומה של חרטה, כי ברור שמשהו מעיק עליו קשות, ולמרות תאונת הדרכים המתמשכת שהיו יחסינו, הוא עדיין היה חלק ממני, לא משנה הסטטוס המשפטי שלי. לומר כן... ולגלות מה יש לו לומר לי. והוא ביקש אותי, לא את אחיו הגדול שגר באושר סביר בהחלט עם בן זוגו וכמות סיטונאית של חתולים וכלבים, או את אימו, שחיה אי שם בקהילה נודיסטית ואנטי-טכנולוגית, מעין גלגול משונה של העשור השמיני לחייה שניזונה מתיאוריות וסדנאות שהיו הוליסטיות וניהיליסטיות באופן שרק פילוסוף ציניקן היה יכול להעריך כיאות. לא, הוא פנה אליי, ואולי זה מה שהפיל אותי בפח, התכסיס הישן ביותר בספר: הגאווה הזו, תחושת הערך העצמי, אני ולא מלאך, אני ולא חבר, אני ולא מאהבת, רק אני, מריאלה, גרושה אבל עדיין אהובה.
מחר בשבע, אמרתי. אבל אל תפתח ציפיות, אתה יודע.
לא, הוא אמר. חשתי יותר מששמעתי את חיוכו המריר. זה בכלל לא ככה.
טכנית, הכל אפשרי, חשבתי לי.
הקפדתי להגיע קצת אחרי הזמן, הרגל שמעולם לא הצלחתי להיגמל ממנו: תני להם לחכות, לייחל כבר לבואך, לשאול את עצמם אם אמרו משהו לא בסדר, אם לא החמיצו כמה זיפים בשעת הגילוח, אם לא התחרטת ברגע האחרון. הנחיתות של צד אחד היא העליונות של האחר. לבשתי חולצה מכופתרת עד הצוואר וצעיף שקניתי במחיר מציאה (לא להיראות כאילו התאמצתי יותר מדי) ומכנסיים טיפה הדוקים, כדי שיראה ויקנא בפריזורה הספורטיבית שלי. זרזיף עדין של בושם, טיפת סומק על הלחיים, בלי אודם בכלל. מי שזקוקה לשכבות של איפור, כנראה יש לה מה להסתיר.
הוא פתח לי את הדלת אחרי הדפיקה הראשונה, כאילו עמד שם וחיכה לי כשעיניו צמודות לשעון. ציינתי לעצמי את החצר המוזנחת, את המהומי היונים על הגג, את שכבת האבק המכסה את חלונות הרכב שלו, ובוודאי הייתי מספיקה למנות עוד כמה חסרונות (לא בלי סיפוק חשאי ומלוכלך) אלמלא היענותו המהירה. הוא לא סקר את גופי מעקב ועד ראש, כפי שציפיתי (וקיוויתי). עיניו ננעצו ישר בשלי, כחול חיוור שהזכיר לי ימים בבית הספר שרק מחכים בהם שהשיעור ייגמר כבר, שהמורה תפסיק לדקלם משפטים שהיא עצמה התעייפה מהם.
אני שמח שבאת, הוא אמר, ומשהו בי תבע להסתובב ולנוס על נפשי באותו הרגע. כל תקווה כמוסה שהייתה לי לגביו מתה מיתה חטופה באותו הרגע, אלא שלא ידעתי זאת עדיין. הוא היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, אבל עכשיו נראה כפוף ומצומק, כאילו עול בלתי נראה מונח על כתפיו. המשקל העודף שנשא עליו בשנותינו האחרונות התנדף כמו לא בזכות אימוני כושר או אכילה נכונה, אלא... מחלה, זו הייתה המילה שקיננה בתוכי. הוא רזה באופן מדהים, ולעורו היה גוון צהבהב של חולה שחמת. עפעפיו כיסו חלקית על עיניו, משל התאמצו להסתיר דבר מה שאינו נעים לעין. או שלא היה לו הכוח להשאירן פקוחות כליל. התליון בצבע השנהב עדיין היה על צווארו, קמיע לזמנים קשים, כפי שקרא לו (ולי), ופרץ של רכות אפף אותי למראה הזה.
לא השתנית בכלל, הוא אמר. אם כבר, נהיית יפה יותר.
זה חילץ ממני צחוק מופתע, הגם שלא יכולתי להחזיר לו באותה מטבע. לא איבדת את היכולת להחמיא לאישה, היה כל מה שאמרתי.
לא לכל אישה, הוא אמר. רק לך.
עמדנו כך כמה שניות, סוקרים זה את זה, נבוכים אבל לא לגמרי מסוגלים לסיים את שלב ההתוודעות המחודשת.
בואי, אל תעמדי בחוץ ככה, הוא אמר לבסוף. את יכולה להצטנן.
הוא הוליך אותי אל הסלון לאחר שסגר את הדלת בעדינות. שמעתי מפתח מסתובב במנעול. קלטתי שאני מחזיקה את התיק שלי צמוד אליי כמו ציפור שבורת כנף. החלונות היו סגורים ומוגפים, כאילו לא רצה לראות אפילו שמץ מהעולם שבחוץ. בניגוד לחצר, פנים הבית היה נקי ומסודר, אבל שיערתי שזו מלאכתה של עוזרת בית ששכרה הנקוב גבוה די הצורך כדי להצדיק מקצועיות שכזו. אלא שהדבר לא הרגיע אותי: הכל דמה למוזיאון שהעצמים המוצגים בו נועדו לראווה, לא לשימוש. שאלתי את עצמי האם הוא גוסס, ואז סטרתי לעצמי מנטלית על שמחשבה כזו חלפה בכלל במוחי.
הוא התיישב בכורסה הישנה שלו והזמין אותי לשבת בכורסה זהה אבל עם ריפוד בצבע אדום (הצבע האהוב עליי). עיניי שוטטו על הריהוט שאיכלס את הסלון, מנסות למצוא דבר מה שונה במוכר. אבל דבר לא השתנה בו, לפחות לא במבט ראשון. הווילונות שקניתי ממוכר קשיש עם שפם אפור שנע כאילו היו לו חיים משלו; השולחן התלת רגלי שקראנו לו טריפוד, בדיחה פרטית שהצחיקה אותנו יותר ממה שהייתה אמורה; צנצנת ובה פרחים מלאכותיים שנראו כאילו הם בתהליך נצחי של קמילה; מדריך בסיסי לטאואיזם עם איור של פו הדב על הכריכה, שתמיד אמר שהוא רוצה לקרוא אבל מעולם לא התפנה לכך. יכולתי להישבע שאפילו מיקומו לא השתנה - בפינה הימנית של השולחן, בזווית ישרה כמעט. הטלוויזיה הייתה מכוסה במפה בצבע בז', כמו תמיד כשלא צפה בה, והוא עשה נסיונות כנים להתנתק מזוללת הנשמות הזו לחלוטין, כפי שהתוודה לא פעם לאחר גירושינו. ספל קפה שקניתי לו באיזו ארץ מזרח אירופית שניסתה להמיר את עברה המנומנם במלכודת תיירות נח ליד הספר, כפית נעוצה במה שללא ספק היה משקע של קפה שדרוש מעדר כדי לחצוב אותו משם. הכל היה אותו הדבר, פרט לו עצמו.
והפילים, כמובן.
יש אובססיות שקשה עד בלתי אפשרי להבין מנין צצו פתאום, האם היה שם זרע שהסתתר תמיד בנבכי התודעה והגיח יום אחד אל פני השטח, או מאורע כלשהו שמכה בנפש ומסיט את תשובת ליבה לדבר מה שמשתלט עליה כמו צמח טפיל. יש אנשים שמתמכרים לפאזלים שגודלם יכול לכסות קיר שלם; כאלה שחייבים לצחצח את הבית ממסד ועד טפחות לפחות שלוש פעמים ביום; וכאלה שחייבים לדעת כל פרט קטן על סדרת הטלוויזיה האהובה עליהם, מתסרוקתה של הכוכבת הראשית עד בעיות השתייה והסמים של שחקן אורח. אצלו, אלה היו פילים. איכשהו העובדה הזו נשכחה ממני לחלוטין מאז ניתקו יחסינו, עד כדי כך שכלל לא הבחנתי בסימנים הברורים כל כך לקיומם במרחב שאליו נכנסתי: פסלון מצופה זהב של האל ההודי גנש מעל הטלוויזיה, המפה על שולחן הקפה שעליה רקומים שני פילים שחדקיהם כרוכים זה בזה (היה בזה משהו רומנטי באופן מדכא), וכמובן, התמונה מאחורי הספה הכפולה. היא הציגה מחזה בצבעים עזים של אדום וסגול של פיל המרכין את ראשו העצום למול אישה עירומה שידיה נחות על חטיו. הרקע היה ערבוביה מטושטשת של עננים לבנים והרים סגולים שמיקדו את תשומת הלב בכוח האירוטי הבלתי מוטל בספק שהיה בסצינה הזו. הוא מצא אותה באיזו חנות ענתיקות שהחזיקה מכונות תפירה ישנות, אגרטלים סיניים סדוקים ומראות אובליות שאם בהית בהן יותר מדי יכולת להישבע שאת נראית זקנה יותר, מקומטת יותר. ניסיתי לשכנע אותו שמקומה של תמונה בוטה כזו אולי בחדר המיטות, לא בסלון שבו אורחים צריכים לכרסם חטיפים ולדון בפוליטיקה מסואבת (כאילו שיש פוליטיקה טהורה) ומצבו הנוכחי של ענף הספורט; אבל הוא התעקש באופן השגור שלו, שהיה "לתת לזמן לומר את שלו" ו"ניתן לזה ניסיון ואז נראה מה הלאה" וגם "זה יוסיף חיות לבורגנות הלא ממש עליזה שאנחנו חיים בה, תני להם להתפלץ כשיראו את זה". נכנעתי בסופו של דבר, בייחוד משום שפירוש הדבר שהוא יוותר לי בדברים שאני רוצה. אהבה היא משא ומתן מתמשך.
אבל הדבר שהתחיל את כל זה לא הייתה תמונה שגילה בחנות מעלת אבק, או פסלון מתכת שבעלי אמונות טפלות קונים מתוך רצון להשיב לחייהם מידה מסוימת של סדר שאינם מסוגלים להשיגו בעצמם. לא, זו הייתה תיבת הפיל.
את חיוורת קצת, הוא אמר לאחר שסירבתי לכוס קפה או תה. אבל יפה כתמיד. עשית משהו בשיער?
רק סלסול, אמרתי (שקר).
את הולכת ונהיית יפה יותר, ואני הולך ומתכער. הולך ומזקין, הוא אמר. כאילו אנחנו שני קטבים מנוגדים.
רציתי לומר לו, אל תדבר שטויות, אבל משהו בלם אותי. המבט שנעץ בי היה מרוכז, כאילו הוא מתרה בי לא לסתור את מילותיו בהבלים מנומסים שיאים לשיחות טרקלין סתמיות שנועדו להעביר את הזמן עד לבוא המתאבנים והקוקטיילים.
נשים בדרך כלל מזדקנות באופן מואץ, בייחוד אחרי הלידה. ואם היו לה יותר משניים-שלושה ילדים...
הרגשתי סיכה קטנה שדוקרת אותי. ילדים הם משהו שמעולם לא היה לנו. אני רציתי; הוא התנדנד בין כן ללא, מדי פעם הסכים עם ההנחה שאהבה מחייבת פשרות ומדי פעם טען שאהבה קיימת לעצמה, ולא על מנת לציית לאיזשהו צו ביולוגי ערמומי שכופה על האדם ליצור העתקים יד שנייה של עצמו. אני פשוט חיכיתי שדעותיו יתיישרו עם שלי, וכשראיתי שהדבר לא קורה, קמתי ועזבתי. אולי קצת מאוחר מדי. לריטה כבר היו שני ילדים, אחד מהם סטודנט לאסטרופיזיקה שכרגע מבלה בדרום אמריקה ובת שעושה נחת לאימה בהיותה תלמידה מצטיינת ופעילה חברתית.
זו מחמאה, מריאלה, אל תתכווצי ככה, הוא אמר. לפעמים אנחנו מקבלים את מה שרצינו, אבל אחרת. ולפעמים... לפעמים אנחנו מקבלים משהו אבל נאלצים לוותר על דבר מה אחר.
לא הצלחתי להבין להיכן הוא חותר. שמתי לב שאני זקופה מדי בכורסה שלי, כאילו הייתי חיילת המצויה במסדר, ואצבעותיי נחות על ברכיי, ישרות ומתוחות. שאלתי את עצמי למה טרחתי לשים עליהן לק.
הבאתי אותך למבוי סתום, לא ככה? את פה ואין לך מושג למה ביקשתי בכלל שתבואי. אולי לא הייתי צריך להיות מסתורי כל כך. אבל תיארתי לי שאחרת זה לא היה קורה.
יכולתי לראות טיפות קטנות של זיעה על מצחו. הוא שפשף אגודל ואצבע, כאילו היה ג'יני העומד לבצע קסם ראוותני, אבל ידעתי מה פשר התנועה הזו - אדם המכין עצמו למטלה לא נעימה.
כל עוד אני כאן, אני מקשיבה, אמרתי בקול שהשתדל להיות נעים ואוהד. הפסיכולוגית שלי ודאי הייתה מעניקה לי כוכב על דש החולצה.
כיווץ קל בלחייו, כאילו התשובה הזו שלי ניחמה אותו אבל גם גרמה לו לתהות האם הוא ראוי לכך. ובזה הרגע הבנתי שאני מכירה אותו טוב מדי, ואף גבר אחר שאכיר בעתיד, לא משנה כמה מיטות וחופשות ומשברים אחלוק איתו, לא יגיע לאותו דביר מקודש ומלוכלך שהיה נישואיי הראשונים.
תודה לך, הוא אמר. אין לך מושג כמה זה חשוב לי.
ההצהרה הזו גרמה לי להרגיש חזקה באופן מגוחך, כאילו אני זו השולטת בסיטואציה. ולא היא - הוא זה שהזמין אותי לכאן, הוא זה שמחזיק אותי באפילה, מתוחה ועצבנית, אפילו שהוא עצמו נראה כאילו החוויה מעיקה עליו כמו הר של פלדה. מבטי נדד שוב אל התמונה שבה אישה אוחזת (מלטפת, אולי) בחטיו של פיל כנוע שכל רצונו הוא להתמסר לאהבה, אפילו אם תמיט עליון אבדון גמור. למה אהבה תמיד פירושה אבדון? ולמה אנחנו ממשיכים לרדוף אחריה, לרצות בה, אם זה סופה?
אני לא ישן היטב לאחרונה, הוא אמר וקטע את מחשבותיי. לוקח לי המון זמן להירדם. אפילו כדורי שינה כבר לא עוזרים לי. אני פשוט שוכב במיטה ובוהה באפילה, מחכה למשהו שלעולם לא בא. זה מחדד את הרגישויות, נדודי שינה. אני שומע פתאום דברים שמעולם לא שמתי לב אליהם. תנועת כלי הרכב על הכביש המהיר, למשל. איך היא אף פעם לא נפסקת, כמו חיה שיש לה אלף נשמות. או סירנות שממהרות אל התאונה הבאה, הפשע הבא. ומחשבות מוזרות מתחילות להתרוצץ לך אז בראש. איזה מין אדם יבחר במקצוע כזה, שבו עליו לראות את הטבע האנושי, הגוף האנושי, במלוא אומללותו, במלוא שפלותו? הייתי שרוי במצב משונה שבו הייתי ער אבל תמונות הזויות נעות בתוך ראשי, כאילו איבדתי שליטה על מחשבותיי. רציתי לישון כבר ולנוח מעצמי, אבל באותה מידה רציתי גם לדעת מה תהיה התמונה הבאה. את מבינה? כאילו הייתי לכוד במבוך שאני עצמי יצרתי.
הייתי בבעיה שפרמקולוגיה קונבנציונלית לא יכלה לפתור. ולא רציתי פסיכולוג שיחטט בי תמורת סכום שערורייתי לשעה עלובה ויאמר לי שעשיתי עבודה טובה אפילו אם רק ישבתי ושתקתי. ואת יודעת איך ההרגשה הזו? טיפול חיצוני שהוא כמו טיפות אקראיות של מים על פני עור לוהט בסהרה? זה כלום, מריאלה.
ואני לא יכול להעסיק את עצמי בשום דבר בשעות הנמתחות האלו של הלילה. לא מוזיקה, לא צפייה בטלוויזיה, לא מותחן זול שבו הכל נפתר תוך 300 עמודים לכל היותר. אז הייתי פשוט שוכב במיטה, בחושך, ומקשיב לתנועת כלי הרכב אי שם בכביש המהיר, מדי פעם איזו צפירה של משאית שנשמעה כמו אסון בלתי נמנע. ומשהו החל להתרקם, להיפתח בכל הלילות הללו שבהם לא יכולתי לישון. זיכרון כלשהו שהתעקש לחדור לעולם שבו אני שוכב במיטה והעולם הוא רק תנועה אינסופית של צמיגים על אספלט.
במובן בסיסי כלשהו, הזיכרון הזה היה תמיד איתי. שום דבר לא נמחק - הכל קיים בספרייה הענקית שהיא המוח האנושי, רק שחלק קטן מאוד ממנו נגיש לנו. אם היינו יכולים לזכור הכל, מהרגע שבו יצאנו מרחם אימנו... היינו קורסים נפשית עוד לפני שהיינו זוכים לאבד את הבתולים או להוציא רישיון נהיגה. יש זכרונות חסרי תועלת. יש כאלה שחוזרים על עצמם בתדירות שכזו, שאין שום סיבה לזכור אותם: הם כבר חלק מהמערכת, תגובה אוטומטית שלא זקוקה למיסגור. ויש כאלה שאינך רוצה לזכור.
הייתי אז צעיר. המפגש הראשון שלי איתך היה אז במרחק שנה ושלושה חודשים. הייתי בתקופת ביניים של אחרי לימודים לתואר ולפני רדיפה אחר קריירה שתמלא את רוב שעות הערות שלי. כמו כל בני גילי, רציתי לנצל את הזמן, לחיות בכיס אוויר שיאפשר לי להיות הכל, לחלום שאני יכול להיות הכל. לא יוצא דופן או מאיר עיניים במיוחד, נכון? אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו ייחודיים ושאין דומה לנו בכל העולם, עם כל הרגישויות והדפיקויות שלנו, אבל כשיורדים לשורש העניין... כולנו רוצים את אותם הדברים. קריירה, משפחה, בית, שתיים-שלוש חופשות בשנה, ילד או שניים, חופשה שנתית עם קוקטיילים באיזה אי אקזוטי, את יודעת. כל נקודות הציון הללו בדרך אל הקבר.
מה שאהבתי אז, שהייתי מכור לו, היה נהיגה. הייתה לי מוסטנג בצבע אינדיגו שקראתי לה בלאקבירד, כמו מטוס הריגול המסתורי ההוא. וכמוהו היא הייתה מהירה וחלקה, עם מראה וינטג'י שעשה אותה מיוחדת בנוף המשעמם של כלי רכב מודרניים, שבעליהם התאמצו להוכיח כמה השנתון שלהם עדכני ותקרת האשראי שלהם גבוהה. הייתי צעיר; לא היה לי אכפת. נסעתי עם הגג פתוח - היה לי גג מבד - ושמעתי מוזיקה בווליום שיכול לגרום לך להתחרש פעמיים. רוקנרול הוא מוזיקה שנולדה עבור נסיעות: היא מחזיקה אותך ער כשכל מה שנמצא לפניך זה הנצח של כביש שחור. הביני, לא היה אכפת לי לאן אני נוסע. זו לא הייתה המטרה; לא היה איזשהו יעד שהכתבתי לעצמי. כל צומת או עיירה שסקרתי במפה הייתה רק נקודת ציון שיש לחלוף דרכה. הקצבתי לעצמי שלושה חודשים במסע הזה. מעולם לא ישנתי במקום אחד. שמתי את הראש בדרך כלל במוטלים הזולים ביותר שבנמצא, כאילו רציתי לבחון את כושר הסיבולת שלי לקפה מחורבן וקירות מתקלפים. אכלתי במזללות ספוגות עשן וצפיתי בגברים כרסתניים ששתו בירה אחר בירה לפני שמחו את פיהם בגב היד ועלו חזרה למשאיות הענקיות שלהם בדרך לאיזו נסיעה בינמדינתית, מובילים חומרים כימיים או בשר בקר או, אם הדמיון שלך היה מוכן להתפרע קצת, סחורה אנושית של נערות ליווי מהגוש הקומוניסטי לשעבר או מהגרים שקיוו לחיים חדשים, לא חשוב המחיר. יצאתי להרפתקה, כן, אבל ההוצאות שלי היו מחושבות עד הפרוטה האחרונה.
לא נהגתי לקחת איתי טרמפיסטים. לא שהייתי מיזנטרופ, אני לא, אפילו אם יצר ההתבודדות שלי מנסה להוכיח שכן - אבל העדפתי להישאר בחברת עצמי. וכן, הייתי די רכושני בנוגע לבלאקבירד האהובה שלי. לא רציתי מישהו שיבקש ממני להנמיך את הרדיו או להעביר תחנה או יתעסק עם המושב. דמיינתי את עצמי לא פעם אוסף חתיכה לוהטת באיזו תחנה נידחת שתהיה מוכנה לשלם תמורת הנסיעה במציצה הגונה, או שלפחות תיתן לי לגעת לה בחזה או בתחת, אבל שום דבר מרגש כזה לא קרה. הדבר הכי קרוב לזה היה אישה מבוגרת, בגילך בערך, מריאלה, שרצתה טרמפ לעיירה הסמוכה, והמראה שלה היה מייבש את הפנטזיות אפילו לגבר שזה עתה יצא מצינוק. הייתה לה שקית מלאה בחטיפים והיא לא הפסיקה לדבר על החתול והכלב שלה - היא הראתה לי שריטות על זוג רגליים מאוד לא מושכות, שאדע כמה הם אוהבים אותה וכמה היא אוהבת אותם, אפילו שהם פוצעים אותה בלי סוף. אבל ככה זה, היא אמרה, אהבה פוצעת.
אני מתרחק מהנושא במקום להתקרב אליו. שמת לב לזה? הנפש היא חיה ערמומית. זה לא משפט שלי. עומר סונדוס אמר את זה. אבל כדי לומר את מה שאני רוצה לומר, אני צריך לתרגל גילוי לב מוחלט. חשאי ואפל ככל שיהיה.
לימים וללילות לא הייתה חשיבות רבה. אפילו לא לנוף שנחשף מול עיניי, המישורים האינסופיים של המדבר שיכולת לדמיין איזה נביא בגלימה קרועה משוטט בתוכם, חסר עבודה לאחר שכל תחזיותיו התאמתו, לשרשרות ההרים שהתנשאו למעלה, כל פסגה מאפילה על חברתה, לעמקים פוריים שנראו כאילו יכולת לשפוך לתוכם מים כמו מקנקן לכוס ולהטביע כל יצור חי ששכן בהם. מדי פעם הייתי עוצר על שפת אגם וטובל את כל גופי בפנים, מצטנן באחת מהחום של יולי ואז רובץ על החוף ורועד מקור בהנאה, מעשן סיגריה שגלגלתי בעצמי - כן, נהגתי לעשן פעם, מריאלה, אין דבר שגורם לך להרגיש צעירה ומרדנית כמו עשן בין השפתיים - והעולם היה כמוסה שרק אני ידעתי את גבולותיה.
לילה אחד ראיתי כוכב נופל. ואפילו שהייתי ציניקן ניהיליסט חסר אמונה, הדבר הראשון שחשבתי הוא שאני צריך לבקש משאלה, עכשיו, מהר, להוציא אותה מתוך הקרביים, להיות הכי ישיר והכי פשוט שאפשר, אבל דווקא המחשבות הקמאיות הללו בלבלו אותי לחלוטין. לא הצלחתי לחשוב מה אני רוצה, כי במשך כל המסע הזה הייתי שקוע בלא לרצות דבר, בנדידה נטולת תכלית שרק עצם התנועה מקיימת אותה. או אולי פחדתי לדעת מה אני באמת רוצה שיקרה, לגלות שיש בתוכי איזה כפיל אפל שתשוקותיו מנוגדות לשלי כמו ראי שבור. אז לא עשיתי כלום עם המשאלה הזו, אפילו שלמחרת, מתוך איזו גחמה אווילית, לקחתי מחברת קטנה שנשאתי איתי ועט נובע וערכתי רשימה של דברים שהייתי רוצה להגשים, למקרה שאתקל שוב בכוכב הזה. אני לא ממש זוכר מה היה ברשימה הזו, אבל סביר להניח שהיו שם כל מיני דברים בנאליים או בלתי ניתנים למימוש, כמו סקס בשלישיה, למצוא את עצמי בחללית לירח, להמציא פטנט שיאפשר לי להיות חופשי כלכלית עד סוף ימיי.
אכלתי בעיקר אוכל מהיר ושומני ועזרתי לו להתעכל עם שפע של משקאות קלים. לא פעם קרה שנפלתי על המזללה הלא נכונה, והייתי צריך לבלות כמה שעות בצד הדרך, מקיא את נשמתי כהוגן ומעניק צבע חדש לדופן הבלאקבירד האומללה שלי. היה טיפוס אחד עם כובע בוקרים ונרתיק שבתוכו אקדח עם קת פנינה שדמה לקאובוי שנפלט מהמאה ה-19, אבל שמן להדהים וזקן תיש שעיטר את סנטרו. הוא קרא לי בני ובחורי והתעקש לספר לי את כל סיפור חייו בתמורה לארוחת חינם - וזו לא הייתה ארוחה של המבורגר וצ'יפס, אלא סעודה שאפילו קיסרי רומא היו מתקנאים בה. באיזשהו שלב תהיתי האם הוא מתכוון לבקש משהו בתמורה לכל אוכל החינם הזה, אולי שאלטף לו את הכלי או אניח לו להחליק אותו לתוך התחת שלי בעודו אוחז באקדחיו ומעמיד פנים שהוא רוכב על איזה רמך שחור בדרכו להציל עיירה קטנה מפורעי חוק שטופי זימה ותאוות זהב. אני מודה שהיו רגעים שחשבתי לי שגם זו יכולה להיות חוויה, איזו חריגה דפוקה אבל מסקרנת מהרגיל והנכון. הנפש לא תמיד רוצה מה שטוב לה, היא רוצה את מה שמעמיד לה. אבל זה לא קרה. הוא טפח לי על הגב פעמיים-שלוש, באופן שגרם לי כמעט להתיז את מה ששתיתי לרדיוס קילומטר, וניגב את עיניו האדומות במטפחת נקייה להפליא. עד שהסתיימה הארוחה כבר ידעתי הכל על שלוש נשותיו (אחת שמנה, אחת מטומטמת, אחת שמנה ומטומטמת עוד יותר), עסקיו הכושלים בתחום ההדברה והמזון המשומר, יחסי האהבה-שנאה שלו עם אלוהים והסיוטים שהיה מקיץ מהם כל לילה שבהם הוא נוסע לשומקום על גבי דבר מה שאיננו חיה ואיננו רכב שלא מוכן לעצור, וקולו שלו אבוד וחסר תועלת. הקשבתי לכל זה בארשת הכי אוהדת שיכולתי לגייס, אפילו שבתוכי נתקפתי בחילה ורצון עז ללכת משם, להיות מאחורי ההגה שלי וללחוץ על הדוושה עד הסוף. לפניי היה אדם שקבר את ייסוריו באוכל מנחם והידידים היחידים שיש לו הם זרים כמוני, כאלה שיש לשלם להם באופן נקוב כדי שיטו את אוזנם לכיוונו. פתטי, לא כך, מריאלה? אבל היה איזה קסם אפל בלהקשיב למילים האלה שיוצאות לזקן האומלל מהפה, כמו מעשיית מוסר שאומרת לך מה לא לעשות... אבל אתה לא יכול לתהות, ומה אם כן הייתי עושה?
כשחזרתי בסופו של דבר לציפור השחורה שלי, הייתי שבע והארנק שלי מלא בכמה שטרות שהאיש התעקש להעניק לי על היותי טיפוס כזה קשוב ונעים הליכות. חשבתי לי שאם ככה, להיות פסיכולוג זה קלי קלות, ואולי אני צריך לחשוב על זה כמקצוע. אבל יותר מכל, המפגש הזה גרם לי להרגיש חי וחזק וצעיר, אדם שהגורל לא יכול לו. ואולי היה לזה חלק במה שקרה מאוחר יותר.
חזרתי אל הכביש. הרפיתי מהמחשבות. בשלב הזה היינו אני והבלאקבירד שלי לאחד, עד כדי כך שהרגשתי כאילו היא זו שנוהגת ואני רק נהנה מהרוח החותכת בשערי ומהמוזיקה הנזרקת מתוך הרדיו כמו מטיף מטורלל שנהנה למחשבה על אש התופת השורפת את הלא מאמינים ואת המאמינים גם יחד.
הרגשת פעם כאילו איבדת את תחושת המציאות, מריאלה? יש תופעות שיש להן שם, כמה דז'ה-וו או חוויה חוץ גופית, אבל אני לא יודע איך לתאר את זו. אולי זה כמו להיות בתוך גופך, להתנהל כרגיל - את עונה לאנשים שמדברים איתך, רוכבת על אופניים במסלול המוכר, מקטלגת ספרים לפי ז'אנר או לפי מידת השימושיות שלהם, עושה דברים שגורים ופשוטים, ופתאום הכל מרגיש אחרת, איכשהו. את עדיין שם, את עדיין מתפקדת, הכל שפוי, אבל את צפה בתוך עצמך, כאילו את עומדת לצלול לתוך חלום או הוויה שונה ממה שהכרת עד כה, וחושייך מסמנים לך שזה עומד לקרות, איזו תחושה מקדימה שלעולם לא מתממשת. זה אף פעם לא קורה, כמובן. משהו בחיווט השכלי נדפק איפשהו, אולי איזה מנגנון הגנה מפני השיגרה מנסה להזהיר אותך משיממון שעלול להוליך לתוצאות קטלניות, מי יודע אם המדע מכיר את מה שאני מדבר עליו (אני בטוח שלאנשי הניו אייג' תהיה תשובה שתעצבן אותי). אבל כך או כך, תחושת הציפה הזו, נקרא לה, הייתה מה שהרגשתי לא פעם בנסיעות הממושכות האלה, לפחות פעם ביום, למשך כמה דקות, באה והולכת באופן כמעט בלתי מורגש, כעין תופעת לוואי שקשורה בבדידות מכוונת ובגמיאת מרחקים הולכים וגדלים. היו רגעים שבהם הורדתי את הידיים מההגה ונתתי לרכב לשייט באופן חופשי, והרגליים שלי רעדו ובעצם כל כולי רעדתי מהנאה למחשבה שהשליטה המוחלטת מצויה בדיוק באותה נקודה בה אתה מחליט להרפות, פשוט להרפות לגמרי. אמרתי לעצמי שאם אמות בכביש שכוח האל הזה, אף אחד לא יידע ויעברו בטח חודשים עד שימצאו את הגופה שלי, עוד מקרה טרגי של מוות בדרכים. היו לי כל מיני מחשבות כאלה שגרמו לי דיכאון תהומי, עמוק ובלתי נתפס כמו החלל שבין הכוכבים, ואיזו סקרנות מורבידית, לדעת מה בעצם שווים חייו של אדם, מה הוא כשהוא בגפו, וכל המסיכות שאנחנו עוטפים בהם את עצמנו - עבודה, הרגלים, תחביבים לשעות הפנאי, חברים, מאהבות, תחביבים, תכניות פרישה - נופלות בקול קרקוש דק. ברגעים כאלה אדם יכול לגלות את עצמו. או לאבד את עצמו.
את רוצה לשתות משהו, מריאלה? את לא נראית כל כך טוב.
תראו מי שמדבר, חשבתי אבל לא אמרתי. השטף הפתאומי שלו נעצר, וזה הלחיץ אותי יותר מהמלל הבלתי פוסק שמילא את החדר. המבט שלו היה עמוק וחודרני כמו סכין הננעץ בעץ, אבל הרגשתי שהוא לא באמת מביט בי אלא בנבכי זכרונו המשובש, שאני רק כלי עבורו כדי להוציא אותו מתוך הבאר שבה נעלם. הוא היה חיוור יותר ממני, כמעט לבן, ואני חשבתי על בובות בחנויות בגדים שהגבות שלהן צבועות תמיד באופן מוגזם והלחיים שלהן סמוקות כמו נערה בשיא פריחתה. לא היה מזיק לו קצת צבע כזה.
הוא נשען לאחור בכורסה שלו, ידיו על ברכיו, מתפתלות קלות, כאילו דמיין שהוא שוב אוחז בהגה המוסטנג המופלאה שלו. הוא נראה לפתע קטן מדי עבור הכורסה הזו, כאילו כל מילה שיצאה מפיו כיווצה אותו טיפין טיפין. הוא לחלח את שפתיו (היו זמנים שהייתי הורגת כדי לנשק את השפתיים הללו) ואז המשיך בסיפורו.
המסע שלי עמד לפני סיומו - רק עוד שבוע וקצת לפני שאחזיר את המפתחות. הרגשתי שהספקתי המון אבל לא ראיתי עדיין את אפס קצהו של העולם. המחשבה על לחזור לעולם הרגיל של לדפוק כרטיס בעבודה ולישון תמיד באותה מיטה דיכאה אותי כמו שק של אבנים. חשבתי לפתע שלא עשיתי סקס אפילו פעם אחת בכל הזמן הזה. אוננתי הרבה, כן, בעיקר לפני השינה, אכלסתי את הפנטזיות שלי במיטב נערות השער של פנטהאוז וכמה נשים נאות שראיתי במזללות אבל לא העזתי לפנות אליהן. אבל סקס של ממש? לא ולא. אף פעם לא הייתי נזיר, בדרך כלל הייתה לי מישהי איפשהו שיכולתי לצאת איתה לסרט ואז לגלות את צבע התחתונים שלה ומה צליל האנחות שלה אחרי שלב הכן-לא-נו-אולי-בשקט-בשקט-שלא-ישמעו-אותנו-הו, הו, הו כן תמשיך. בקושי ראיתי נשים, כאילו גלשתי מבלי להרגיש לתוך עולם גברי שרק מעמיד פנים שהוא קשוח ובעצם מיילל בלי הרף על האישה שעזבה, האישה שאינה טובה עבורו וזו שלעולם לא יצליח למצוא.
זה היה שבוע לפני הסוף. נסעתי לא הייתה המילה הנכונה; דהרתי על המוסטנג כאילו באמת הייתה סוס פראי. הכביש היה ריק כמעט, ויכולתי לדמיין לי שאני ניצול יחידי מאיזו אפוקליפסה שאנשים פוחדים מפניה אבל שמחים למעשה שקרתה ופטרה אותם מהצורך להמתין לה עד בלי סוף. נואשים מחכים לרכבת, מתוך אותו סופרגרופ אולטימטיבי של זמרי קאנטרי מזדקנים. נדמה לי שזה היה השיר ברדיו, אל תהרגי אותי במילה. הזיכרון מתעצב מעצמו עם הגיל.
ואז ראיתי אותה. אופנוענית רכובה על הארלי-דייווידסון לימיני, זאבה בודדה, כמוני. גופה היה נטוי קדימה, שערה מתנופף אחורה תחת קסדה פתוחה כמו ציצת שער של חייל רומאי. היא לבשה מעיל עור שחור ששפע הרוכסנים שעליו צלצלו כמו פעמוני רוח משוגעים. היו לה מכנסי ג'ינס משופשפים עם קרעים שחשפו עור לבן שעשה חשק לראות עוד, לקרוע עוד. היא הייתה דרוכה כמו מיתר של קשת, התגלמות החירות, אם יש דבר כזה בכלל, ואני הרגשתי פתאום עלוב וזקן לעומתה. רעם המנוע שלה הציב תחרות קשה לגבריות השברירית שלי, שנסמכה יותר מכל על דמיוני ועל היותי היחיד בכבישים הנידחים הללו. העפתי בה מבטים ככל שהעזתי, מנסה לקלוט את תווי פניה. חשבתי במעורפל שאולי אני סתם מדמיין וזה אינו אלא פליט זקן של איזו כנופיית אופנוענים שמזמן היה צריך לפרוש וללהג על עברו המפואר באיזה פאב שורץ תיגרות וקעקועים. אבל לא; היא עדיין הייתה שם, יפהפייה ונועזת ושאננה. שאגת המנוע שלה החרישה את המוסטנג שלי, כעין הזמנה לחיזור שיסתיים בלב שבור או במפרקת שבורה. היא עקפה אותי בקלילות, ואני קיבלתי עליי את האתגר. לחצתי על הדוושה, והדבקתי אותה לכאורה ללא כל מאמץ. רציתי לראות אותה יותר משרציתי להיות לפניה. זה מה שתמיד מפיל אותנו לתהום שאין ממנה מוצא, מדרגות לטפס עליהן חזרה אל הציוויליזציה. אנחנו רוצים לראות את הדבר במו עינינו, אפילו אם אסור לנו. ופניה של אישה יפה הן הנוראות מכל. לא תהיה אותו הגבר לאחר מכן.
היא קיבלה את האתגר שלי בברכה, ועברה אותי בקלילות. השתוקקתי באותו הרגע שתהיה לי סיגריה ביד, אלוהים, וקיללתי את עצמי שגמרתי את החפיסה שלי הבוקר ולא קניתי חדשה. יכולתי להעמיד פנים שבשבילי נהיגה זה דבר טבעי, שאני קורע את הכביש באותה אדישות שבה אני מסלק אבק מעל החולצה. יכולתי לדמיין את עצמי משתקף בראי הצד שלה - מתוסכל, נרגש, זועף וקצת חרמן. סטיתי שמאלה והשארתי לה אבק בעודי משתדל בכל כוחי להיראות כאילו זה דבר שאני עושה בכל יום, גבר משועשע שמרשה לה לחשוב שהיא אדונית הכביש.
היא לא נשארה אדישה. ההארלי שלה נהם כמו חתול מיוחם והיא חלפה על פניי, הופכת שוב את יחסי הכוחות בינינו. רטנתי לעצמי איזו קלישאה כזו או אחרת - את מוזמנת לדמיין אותה בעצמך. זה נמשך ככה כמה דקות, אולי אפילו חצי שעה. הזמן התקמט ונדחס לתוך מלאכת החיזור נטולת המילים הזו.
ואז, כמו נענינו שנינו לאות סודי כלשהו, היינו שנינו באותו קו. היא הטתה את ראשה לכיווני, מעין הצדעה אילמת, ואני החזרתי לה בניד ראש זהה. הצצתי בכביש מדי פעם, אבל בשלב הזה זהירות הייתה כבר דבר אוטומטי, בלתי מורגש, אפילו בזוי ונלעג, סימן היכר של זקנים ופחדנים. רציתי לראות את פניה, הייתי חייב לראות את הפנים הללו. יד אחת שלי החזיקה בהגה, השנייה נחה באדישות מכוונת היטב על מסעד הדלת. העפתי בה מבטים חוזרים ונשנים, כאילו פחדתי שתיעלם אם לא אאשר את קיומה בעיניי. והיא הביטה בי חזרה. שערה היה אדום כמו יין מרלו שניתז מבקבוק בלתי נראה. את הפנים שלה אני לא יודע איך אוכל לתאר. לנסות להכניס אותן לתוך מסגרת גיאומטרית כלשהי זה מגוחך. הצורה קובעת את היופי, כן, אבל תמיד יש דבר מה שעומד מעבר לו, מעבר לקווים הסימטריים הללו, איזו הבעה, פה מהודק בנחישות להתמודד עם כל מלאכי התופת, גבות מעוצבות לתפארת שמכסות על עיניים שמסקרה רק תכער אותן, תוסיף מה שלא זקוק לשום תוספת. היו לה פנים שגורמים לגברים להרגיש כאילו כל חייהם עד כה היו חסרי טעם ותוחלת, כאילו כל מה שהם מוכשרים לו ומה שהפך אותם למסמר הערב התנדף במחי יד, כאילו לא יידעו עוד שינה עד שישיגו אותה, וכל הסמים והאלכוהול והזונות שבעולם לא יספיקו כדי לגרש אותה מזכרונם.
אבל היא הביטה בי, והעיניים הכחולות הללו גרמו לי להרגיש כאילו חזי ובטני וחלציי, הכל היה אש שנעה בתוכי כמו סרטן ממאיר. כפות ידיה היו עטויות כפפות שחורות שאצבעותיה הגיחו מתוכן כמו להב של אולר קפיצי, ואני ייחלתי שגם לי היו כפפות כאלה. מבטינו ננעלו אלה על אלה, העולם התפוגג, תחושת הציפה ההיא השתלטה עליי, כאילו הייתי בעיצומו של חלום מורכב אבל מוחשי להדהים. היא הייתה במרחק של אולי מטר וחצי ממני, אבל הרגשתי שאם אשלח אליה את ידי היא תהיה ארוכה מספיק כדי לחוש אותה, את רכות מעיל העור שלה, את הנמשים על לחייה, את המשי של צווארה הלבן. היא חייכה אליי, חיוך של אדם שמצא אתגר הולם, איזה אישור מענג לעצם קיומו, אבל בה בעת החיוך הזה אמר שהמסע לא נגמר, שהיא תציב בפניי אתגרים נוספים ומכשולים נוספים, שעליי להוכיח שאני ראוי להיות הגבר באחורי האופנוע שלה. הייתי מוכן לקבל עליי את דרישותיה, לתלות ילדים ולחצות אוקיינוסים, זה מה שחיוך של אישה עושה לגבר, מריאלה, הוא הופך אותו לפרא שרק שפתיים אדומות מנהלות אותו ולעזאזל השאר, היקום כולו.
אני זוכר איך השמש השתקפה בקסדה שלה, כמו פנס רחוב בלילה חשוך. אני זוכר את הריח שהציף את נחיריי, שילוב בלתי אפשרי של זפת ובושם מהמם חושים. אני זוכר את הזיקפה שלחצה על מכנסיי, והתהייה אם נשארו לי בכלל קונדומים בארנק, ואם תוקפם עדיין רלוונטי להרפתקה קטנה. אני זוכר את השרוכים שהתנופפו משרוולי המעיל שלה כמו נוצות של חיה אקזוטית. אני זוכר את נהמות המנועים שלנו שהתאחדו לצליל של חיית טרף, קולני ומתוק, ושיכרון שהיה עז יותר מכל משקה, איזו מחשבה אירוטית ורומנטית שאין הוכחה טובה יותר למעלליו של קופידון מאשר המפגש הגלגלי הזה.
ובאחת, היא נעלמה. האופנוענית פשוט נעלמה.
אני לא מתכוון לומר שהיא הייתה יציר חלומותיי, מישהי שדמיינתי מתוך בדידות ותשוקות חסרות מוצא. לא, זה היה גרוע מזה. בשעה ששנינו היינו שקועים ברומן האילם שלנו, שכחנו לשים את עינינו על הכביש. אני הייתי בנתיב הנכון, אבל היא לא. וזה היה כביש חד נתיבי, להזכירך. היא עשתה כל הזמן נסיונות לעקוף אותי, ואופנועים תמיד משחקים בגבולות שבין המותר והאפשרי, מחליקים בין כלי רכב גדולים ואיטיים, בין נהגים עצבניים או לא עירניים די הצורך.
לא שמעתי את המשאית שבאה מהנתיב הנגדי אלא כשהיה מאוחר מדי. בתחילה חשבתי שזו מוזיקה שבאה מהרדיו, אולי נעימת הפתיחה של הנקודה האדומה, כשהנווד ההוא מגיח מתוך האבק לתוך עולם של ריק. אבל זו לא הייתה גיטרה חשמלית צורמנית, אלא צופר של משאית ענק, מהסוג שמוביל חומרים כימיים או מכולות מעבר לים, ועבורי, עבורה, גוש המתכת הענק הזה פשוט לא היה קיים, עד כדי כך היינו שקועים בקרב המבטים שלנו, מנסים למצוא את הדרך ללב ולתחתונים של השני. קול ההתנגשות הגיע לאוזניי כמו רעם, או פגז שמכה בחפירות האויב, מנחית מהלומה שכזו על אוזניי שקילומטרים רבים לאחר מכן לא יכולתי לשמוע כלל את הרדיו, או כל דבר אחר. המשאית הייתה עצם כביר ומטושטש. האופנוענית הייתה לאין. לרגע חשבתי שאולי הייתה זו ציפור שעפה נמוך מדי, או שק של אשפה שזרק איזה נהג חסר התחשבות - המוח עושה קישורים משונים בנסותו להכניס את הכל לאיזו מסגרת הגיונית ומתקבלת על הדעת. אבל הצליל שמחה אותה מעל פני האדמה לא דמה לאף אפשרות סתמית שכזו. אוזניי קלטו צווחה מתכתית מעקמת שיניים, אגרוף פלדה המכה בקיר סדוק ורטוב מרוב שנים ופגעים.
ואני... אני... המשכתי לנסוע, מריאלה. כאילו רציתי לנתק כל קשר ביני ובין הזוועה שזה עתה הייתי עד לה. ריחפתי יותר מאי פעם, וכולי רעדתי מחום ומקור גם יחד. מחשבות הסתחררו במוחי בלי שליטה, ואף אחת מהן לא עצרה די זמן כדי שאוכל להתעמק בה. הייתה לי הרגשה מטורפת שאם אסע די מהר ודי רחוק, זה יהיה כאילו הדבר כלל לא קרה. לא יכולתי בכלל להיות בטוח שאכן ראיתי אופנוענית רוכבת לצדי במלוא החן והיפעה שרק נשים מסוגלות להם. אולי הזיתי את כל זה. אולי לא הייתה שום אישה על אופנוע ושום נהג משאית. אולי כל המסע הזה הוא הזיה אחת גדולה ומורכבת. ככה אמרתי לעצמי בשעה שהבלאקבירד שלי עברה כמעט את מהירות הקול, כראוי למטוס שעל שמו היא קרויה. אצבעותיי היו מרותכות להגה, כדי כך שלאחר מכן ראיתי סימנים שחורים שנטבעו בעורי. אני חושב שלא מצמצתי במשך עשרים או שלושים קילומטרים. לא שמעתי כלום, לא את הרוח, הרדיו, המוסטנג עצמה, כאילו עצם התאונה גרמה לי להתחרש. אמרתי לעצמי שאני צריך לעצור איפשהו, אבל הגוף שלי אמר אחרת, שאם אעצור זו תהיה הוכחה לכך שהדבר אכן קרה, ואם אני רוצה לשמור על שפיותי ועל שלוות הנפש שלי, אני צריך להמשיך ולהמשיך ולהמשיך.
וזה מה שעשיתי, מריאלה. נורא ככל שזה יישמע. סיימתי את המסע חוצה המדינות שלי, וככל שהתרחקתי ממה שקרה בזמן ובמעשה, יכולתי לחשוב שזו אכן הייתה הזיה מטורפת של אדם שהיה לבדו בדרכים זמן רב מדי. הקפדתי לא לקרוא עיתונים או להאזין לחדשות, כמו לא לתת להנחה הזו פירצות שיוכלו לערער אותה. התחלתי להגיש קורות חיים, להיפגש עם בחורות, לחפש דירות בשכירות, לעשות כל מה שבני גילי עושים. הרמז היחיד לכך שדבר מה השתנה היה בעובדה שמכרתי את המוסטנג שלי מבלי לחשוב פעמיים, ובמחיר הפסד - כאילו רציתי להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. מי שקנה אותה היה איזה טיפוס עם משקפיים של פרופסור בגמלאות שנראה כאילו תחת ידיו היא תנשום את נשימתה האחרונה בתוך שנה-שנתיים לכל היותר. אבל לא היה אכפת לי. ראיתי אותה בתור פרק מעברי שמילא את תפקידו, וכעת הגיע הזמן לסגור עליו את הדלת.
והדלת אכן הייתה סגורה. החלק שלי בתאונה הזו הלך ודעך, ויכולתי לשכנע את עצמי שאלו החיים, דברים קורים, ואין שום טעם לדשדש במה שהיה כמו ביצה טובענית. ככה אמרתי לעצמי. קניתי רכב חדש בתשלומים, ולא היה אכפת לי כלום חוץ מהמחיר והעובדה שהוא נוסע כשמתניעים אותו. שכבתי עם נשים שאת שמותיהן איני זוכר, ואני לא חושב שזכרתי אותם גם כשרכבו עליי. מצאתי עבודה, החלפתי אותה בטובה יותר, רכשתי ידידים חדשים, הרגלים חדשים. המסע שלי כולו החל להיראות כמו משהו ששייך לחיים אחרים, לאדם שנשא פעם את שמי אבל העביר אותו הלאה משעה שלא מצא בו עוד שימוש. זה היה זיכרון שלא הותיר בי רגש של ממש, רק תהייה קלה ותחושת אי נעימות, כמו מישהו שמגלה כתם על מכנסיו בשעה שעליו להגיע לנשף חשוב. אבל אנחנו לא באמת משתנים, מריאלה. אנחנו רק מתקשחים.
כי המוח מכחיש... אבל הנפש לא. היו לי הרבה שנים טובות. שנים ריקות, אפשר לומר. החיים הם הכי טובים כשאת לא צריכה לחשוב על מה שמרכיב אותם, מה שמרפד את ההנחות המוקדמות שלך ואת תפיסות היסוד שלך באשר לנכון ולרצוי. מה שרובץ באפילה ולא מפסיק לגדול ולגדול. את חיוורת יותר מדי, מריאלה. כמעט כמוני. אבל אל תהיי כמוני, אל אלוהים, לא. אולי לא הייתי צריך לספר את זה דווקא לך. אבל את האדם האחרון, אולי היחיד, שבפניו יכולתי להיחשף באופן מגונה שכזה. את מכירה את כל הצדדים הלא נעימים שלי, ויותר מפעם אחת. לא?
כי לאחרונה אני חולם עליה, מריאלה, הוא אמר, והשתוקקתי פתאום שהוא יפסיק להגיד את שמי כאילו הוא צריך להזכיר לעצמו מי יושבת מולו, שנאתי את הצורה בה הוא ביטא את השם, מעין ביטחון ילדותי שהזרועות החמות שלי יעטפו אותו בתום כל הווידוי האיום הזה ויוכיחו לו שאי אפשר היה לעשות אחרת.
אני חולם עליה. אני לא רואה אותה, לא באמת. אני רק שומע אותה. אני צועד ביער, ותחת רגליי יש סלעים גדולים ואבנים חדות שפוצעות את כפות רגליי היחפות. אני לובש מעיל עור אבל אין לי קסדה ואין לי שיער. אני לבד ביער. אני לא יודע אם זו שעת יום או שעת לילה, אבל כולי דרוך כאילו סכנה מאיימת לשחר לפתחי בכל רגע. ואז אני שומע את הרוח נושבת, מרעידה את ענפי העצים, את העלים הנושרים כאילו הגיעה שעתם. היא מייללת כמו אישה נטושה, כמו אדם שנרצח אבל עדיין מייחל לנקמה. היא נשמעת כמו אופנוע שאיבד את בעליו אבל עדיין ממשיך לחבק את הכביש בגלגליו השחורים. והרוח הזו לא עוזבת אותי. בין אם אני ער או ישן. ואני בקושי ישן. הרוח הזו לא יודעת מנוחה. אני חי והיא מתה. ונגזר על שנינו לסבול בשל כך.
גיליתי שאצבעותיי כרוכות זו בזו חזק כל כך שזרימת הדם נעצרה לבטח. שפתיי היו כה הדוקות שלא הייתי בטוחה שאצליח לחלץ מהן הגה בקרוב, או בכלל. דמותו היושבת מולו דמתה לצל המתעקש ללבוש דמות אנוש, ולא בהצלחה יתרה. הוא נראה כאילו מהלומה יחידה תספיק כדי לפורר אותו לגורמים.
נזכרתי לפתע בסיפור שאותו נהג לדקלם לי, כחלק מאותו שיגעון פילי שאחז בו. הסיפור ההוא נקרא תיבת הפיל.
את זוכרת את עומר סונדוס, נכון? הוא שאל, ורטט של עונג ופחד עבר בעמוד השדרה שלי, כאילו קראנו שנינו באותו עמוד, אותה פיסקה, אותה שורה. המשורר האלמוני ההוא שהוציא ספר אחד ויחיד ואז נעלם אל התוהו. המדריך לנחשים עזובים, ככה נקרא הספר. יש לי עותק ממנו ליד המיטה, את יודעת. אני קורא בו כל לילה. כל כולו מכתב אהבה לנשים ולנחשים. אני לא מבין את רובם, האמת. אני קורא בהם כי אני אוהב את צליל המילים, הן מביעות דבר מה שאינו זקוק להסבר.
אבל בספר השירים הזה מסתתר לו סיפור קטן ועצוב. זה משל על גבר צעיר וחולמני שבאחד ממסעותיו לאפריקה חוזר עם מציאה ששבתה את ליבו: פיל קטן שאיבד את הוריו לציידים תאבי בצע. הוא מבריח אותו חזרה לארצו בתוך תיבה, מרמה את מי שצריך, משחד את מי שצריך. הוא לוקח אותו הביתה ומגדל אותו כאילו היה בנו. הוא מאכיל אותו בטונות של צמחיה, יושב איתו במרפסת, פולה כינים ופרעושים מעל גבו, צופה בחטיו ההולכים וגדלים, מקשיב לנעירותיו ההססניות, המבוישות, צוחק למראה החדק המגשש אחר ציפורי שיר או מטלטל פעמונים בסקרנות. הוא אדם בודד שחי ללא אישה וללא ילדים. הפיל ממלא את הצורך בנוכחות אנושית. האיש שומר אותו בביתו, שלא יתגלה על ידי מוסדות החוק - אבל גם כדי שהטבע לא יגלה אותו ויתבע לו בעלות על ביתו האמיתי. הוא מצייר על קירותיו ג'ונגלים עבותים וסוואנות פראיות, מביא הקלטות של חרקים מזמזמים ונהרות מפכפכים. הוא אוהב את הפיל הזה אהבת נפש.
והפיל הולך וגדל. הוא הולך וממלא את הבית. זנבו נחבט בדלת הכניסה והחדק שלו בדלת האחורית. ראשו מתחכך בתקרה. רגליו מותירות סדקים ברצפה. החטים שלו מפילים ארצה בשוגג צלחות, מקלטי רדיו, פמוטים. לאיש לא אכפת מהם. הוא רק נוזף בפיל בחביבות ומלטף את אוזניו הענקיות. האהבה עיוורת לכל מה שאמיתי. כל מה שמסוכן.
כי הוא נוהג לישון עם הפיל באותה מיטה, בחדר שינה שהורחב במיוחד לצורך כך. כשהפיל היה קטן, זאטוט, האיש נהג להיצמד אליו ולכסות אותו בשמיכה, לוחש באוזניו שירי ערש שהוא עצמו לא הבין, מורשת מאימו שדיברה איתו תמיד בשפת הצוענים שלה. אבל עכשיו הפיל היה לזכר צעיר, ונראה כאילו התחלפו התפקידים: החיה בעלת השנהב היא זו המסוככת על הגבר המזדקן, הוא זה החוסה בצילה, כמעט נבלע בתוכו. ולילה מר ונמהר אחד, הפיל, ישן וחולם על נהר עמוק שהוא שותה מתוכו, חש בזבוב מציק וטורדני על גבו. הוא נאנח, מתנער, אבל הזבוב לא מרפה. הוא נאנק ומטלטל את גופו הכבד, אבל הזבוב עקשן ונבזי. הוא מתהפך על צידו כדי להשיב ליצור מנה אחת אפיים. אבל הזבוב לא היה אלא האיש, אביו המאמץ. והוא נמחץ למוות תחת כובד משקלו העצום של הפיל.
מה פשר הסיפור הזה, מריאלה? אינני בטוח שהבנתי אז. אולי הוא פשוט כל כך, ורק אנחנו מחפשים דרכים עוקפות, תת קרקעיות, היכן שהשביל ישר וברור. אולי הוא פתח לפרשנויות רבות מספור. אהבה מסוכנת? אולי. הצורך להיות תמיד על המשמר? רגשות שאסור לתת להם לצמוח, אחרת הם יכו בך כשלא תהיה מוכן?
את בטח שואלת את עצמך למה. למה רק עכשיו חזר אליי המקרה ההוא על הכביש. אבל האמת היא שגם אני איני יודע. אומרים שלפילים יש זיכרון ארוך. הזיכרון הזה שלי רבץ כמו מתחת לערימה של סלעים שידי ענקים לא יכלו להרימם. הנחתי לה לגדול ולגדול כמו סרטן שמכרסם בגוף, תא אחר תא, עצם אחר עצם. ועכשיו אני לא יכול יותר להתעלם ממנו. אני עדיין חי, אבל במובן מסוים אני מת בדיוק כמוה. אדם שהחוטים הקושרים אותו לעולם התנתקו בזה אחר זה. יש לי רק אותך, מריאלה, אבל גם את זיכרון עבר, גם את באת בגלל הזכרונות, לא בגלל מה שאני ומי שאני עכשיו. הרוח הומה בעפאים כמו פיל בדרכו להיאסף אל אבותיו. כמו אופנוע על כביש שאין לו סוף. זה כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו, כל מה שאוזניי שומעות. אני מצטער, מריאלה. לא התכוונתי לגרום לך לבכות.
האם אמנם בכיתי? אני לא יודעת. הרגשתי שעיניי יבשות כאילו ניצבתי בלב המדבר. הוא אמר את מילותיו האחרונות בקול שהלך וגווע, כמו איבד את כוחותיו ממילה למילה. לאחר מכן לא אמרנו עוד דבר, הוא ואני, רק ישבנו שם בסלון המוצף בדמויות פילים, שני מטופלים המחכים לרופא המבושש לבוא. חשבתי על כך שבוודאי לא נותר לו זמן רב לחיות, והזדעזעתי מהשלווה הוודאית של אותה מחשבה, חדה ומדויקת ונטולת רחמים. חשבתי על כך שהוא חיכה זמן רב כדי לחלוק איתי את הווידוי הזה, ושאין לי סיבה להרגיש גאווה או ברת מזל על כך: הסיפור הנורא הזה יהיה מעתה ואילך כמו קללה שאשא בתוכי בזהירות, כד של מים מבאישים, מורעלים.
אני לא זוכרת באיזו שעה הלכתי משם, לא זוכרת אפילו איך הגעתי הביתה או מה היו מילות הפרידה שהחלפנו בינינו. האם ביקש ממני שאשאר? האם סירבתי בנימוס, או שלא יכולתי לזכות אותו בתשובה, כי פי היה קפוא כמו מחשבותיי? האם הושיט לי את ידו ללחיצה רשמית, מגוחכת במקצת לאור הנסיבות? האם ניסה לחבק אותי במגושם, לחוש גוף אנושי על גופו המצומק? חשבתי שבמקרה כזה אולי הייתי מוחצת אותו בגופי-שלי, כמו חיה אדירה ואדישה שרוצה נקמה במסווה של קירבה על כל מה שנגזל ממנה.
לפילים יש זיכרון ארוך. זה כל מה שאני יודעת. ועכשיו גם אני חולמת, לא על רוחו של אופנוע המהדהדת בין עצים וסלעים, אלא עליו, ומראהו הוא איך שהכרתי אותו בשיאו, משל ביקשתי לתת לו עדנה (או לעצמי, אחרי הכל) עם השפם הקטן שטיפח ושערו החום המפוסק לצד והתליון שרכש באיזה בזאר והניצוץ ההוא שבעיניו החקרניות, התובעניות, אבל כל התום והיופי הזה לא נמשכים זמן רב, כי שערו מחליק מעל ראשו בגוש אחד כמו היה פיאה, השפם נשמט מעל פניו, עפעפיו סוגרים על עיניו כאילו נבלעו בידי חומר מאכל, שיניו הלבנות צהובות ועקומות כחטים מיניאטוריים (גם אני חושבת בלי הפסקה על פילים), וכל דמותו השתנתה, זה כבר לא היה האיש שהכרתי, אלא גבר קירח, חיוור וגוסס שידיו הגרומות מחפשות לאחוז בדבר מה, בי, אני הרי כל מה שנשאר לו, לא, באיזה הגה של מכונית שמזמן נגרטה או הפכה לחלקי חילוף, גם לא, במיטה חולה שישכב בה ויצפה לעבר שישיג אותו לבסוף ויפזר את עצמותיו אל האין, והאם תהיה זו קללה או ברכה?
