בגידות

"נפתח היום את פגישת ה'נאי' שלנו בברכה למשתתפים החדשים. אבל קודם, למי שלא מעודכן, נאי - פירושו הנואפים האנונימיים של ישראל.

לפני שאתן מילה לחדשים, אחזור על היסודות שלנו: כאן אנו לומדים איך אפשר גם אחרת, כלומר בלי בגידות. תתחילו לראות בנשים וגברים שלכם מאהבים. ואז בעצם לא תבגדו בהם. תחשבו, הרי גם להם מגיע קצת אושר. לא רק לכם.

וכעת, החדשים."

"שלום. אני נועם. אני נואף. בפעם הראשונה בגדתי עוד בגן חובה. יום אחד אימא שלי התעכבה לאסוף אותי. גם הורים של ילדה אחת התאחרו להגיע ואחרי שכל שאר הילדים עזבו, היא התחילה לבכות. שאלתי אותה למה וכאשר היא הסבירה שהיא בטוחה שלא אוהבים אותה ושהשאירו אותה לתמיד בגן, ניסיתי להרגיע אותה. אבל מיד אחרי שאימא שלי באה לאסוף אותי, בגדתי בה. לא נשארתי לחכות איתה עד שיבואו לאסוף אותה כי אימא שלי אמרה לי שהולכים לאכול פיצה. בגדתי בה בגלל פיצה.

בפעם השנייה טעמתי מהפרי המורעל הזה של הבגידה בכיתה ג' כאשר במקום לתת לחברה שלי דאז להעתיק שיעורי בית, אפשרתי זאת לבת אחרת. כמובן שלא סתם, אלא תמורת החיוך היפה שלה. טוב, לפחות הפעם בגדתי בגלל משהו יותר חשוב ממשולש פיצה. אבל בכול זאת, בגדתי. בגלל חיוך של ילדה.

מאז תאוותי לבגידות רק גדלה משנה לשנה. עברתי לבגוד בחברות שלי, אחר כך באשתי. לא שנפגשתי עם אישה אחרת, אבל לא תמיד עניתי מהר מספיר ואמרתי לה שהיא יפה ולא שמנה. מבחינתה המקרים האלו היו יותר מבגידות.

אחר כך בגדתי בקופת חולים שלי ועברתי לאחרת. וזה לא משנה שבשכונתי סגרו סניף יחידי של הקופה שלי. לבגידה אין סליחות.

בגדתי בעבודתי ועברתי למתחרים שלהם. נכון שזה קרה כי בעבודתי הקודמת לא רצו לתת לי תוספת משכורת, אבל בכול זאת העובדה היא שבגדתי. והפעם בגלל הכסף.

אם חושבים בצורה קרה אז שום דבר לא מצדיק בגידה. אפילו בגידה של הצד שני. הרי למה הם עשו זאת? כדי להעניש אותנו על משהו שלא עשינו טוב. אז מה פתאום שנלך לבגוד רק בפני שלפני כן התנהגנו לא טוב?

בכול מקרה, הגעתי לכך שכמעט בגדתי בארצי, כאשר במקום לנסוע לאילת במחיר מופקע, מצאתי דיל יותר זול בבולגריה. וכולל טיסות והעברות. מזל שברגע האחרון שברתי רגל ולא יכולתי לממש את בגידתי.

אבל אחר כך קרה דבר חשוב ביותר - פגשתי את נועם שסיפר לי עליכם. הוא הסביר לי גם שאי אפשר לחיות ככה, כמו שחייתי, אי אפשר לבגוד בלי הכרה רק כי בא לי כך. לכול דבר יש השלכות וגם לבגידותיי יש כאלו. אולי אני עוד לא יודע את כולן ואיך הן משפיעות על אנשים אחרים, אבל הן קיימות. הוא הסביר לי שאני חייב להתחיל להשתנות. בגידות לא ישיגו לי כלום ולא יובילו לשום מקום. ובטח לא למקום טוב. אני צריך ללמוד לחיות בלי לנאוף.

נכון להיום אני לא בוגד כבר אחד עשר ימים. אמת, אני עדיין מרגיש צורך לנאוף, אבל פחות מאשר לפני כן. אני מאמין, לא, אני בטוח שבעזרת תמיכתכם אפסיק לזנות לגמרי. תודה לְךָ נועם על עזרתך. תודה גם לְךָ, נועם, וגם לָךְ, נועם. למעשה תודה לכול הנועמים שכאן. זה ראיון גאוני לקרוא לכולם נועם, כי הרי הנועם נמצא בנו ואנו יכולים להשתחרר מהנועם של הבגידות ולהחליפו בנועם חיים ללא ניאוף.

חבל שבגלל זה אצטרך להפסיק לעסוק בפוליטיקה. נכון, התעסקות כזו לא באמת מחייבת בגידות ושקרים, אבל זה רק בתיאוריה, כי אני לא מכיר אף אחד שעוסק בפוליטיקה ולא מפעיל כלים של רמייה. הפיתוי בשימוש כל כך גבוה, שאף אחד לא יכול לעמוד. לכן החלטתי שאפסיק לעסוק במקצוע כל כך מכניס ואחזור להיות רופא מחקר רעב ללחם.

אולי גם אצטרך להתגרש מאשתי. אני עייף להגיד לה כמה פעמים ביום שהיא לא שמנה ואני אוהב אותה הרבה-הרבה-הרבה. אני חייב להגיד זאת, אחרת אצטרך לבגוד ולהגיד אמת. ואז בכל מקרה אצטרך להתגרש. אז לפחות לא אפגע בה בדברים מכוערים שיכולים לצאת אם אתן ליצר הבגידה לנצח אותי.

אבל בסופו של דבר אוכל להגיד בגאווה שאני אזרח לא בוגדני ואני גאה בזה. תודה לך נועם על עזרתך. תודה גם לך, נועם, וגם לך, נועם. למעשה תודה לכל הנועמים שכאן. עדיין לא הבנתי למה לכולם חייבים לקרוא נועם. נכון שלפני כן אמרתי שאני מבין, אבל אם החלטתי להפסיק לבגוד, ואולי לשקר, אז האמת שאני לא מבין. אני לא מבין כלום. אבל העיקר שאני לא בוגד זה כבר אחד עשר ימים וכמה דקות.

תודה.

ועכשיו אני חייב ללכת. הפגישה הבאה שלי היא אצל "מתנצלים אנונימיים". אני חייב לבקש סליחה מכל מי שבגדתי בו, ובמיוחד מכל מי שחשב שבגדתי בו ולא בגדתי בו מספיק. האמת, זה ארגון לא פשוט. כבר היו חברים שבגדו בארגון ועברו לארגון מתחרה - "לא מתנצלים לעולם". גם אני שקלתי להצטרף אליהם, אבל בסוף בגדתי בהחלטה שלי, ונשארתי.

כשהגעתי למפגש הראשון של "מתנצלים אנונימיים", גיליתי להפתעתי שהמנחה הוא שוב נועם. חשבתי שאני הוזה. שאלתי אותו בתמימות: "נועם, איך זה שאתה גם פה וגם שם?"

נועם הביט בי ארוכות וענה בשקט: "אני חייב להתוודות בפניך, חבר, האמת שאני לא נועם."

"אז מי אתה?" שאלתי מבולבל.

הוא כחכח בגרונו, הביט סביב בחשדנות ואמר בלחישה: "קוראים לי יריב, ואני פשוט לא יכול להפסיק לבגוד. כבר שנים אני מתחזה לנועם בכל ארגון אפשרי בארץ. זה סוג של התמכרות כזו. וכשנגמרים הארגונים, אני פשוט ממציא חדשים."

הייתי בהלם. "כלומר... בגדת בכולנו?"

"לא," חייך יריב, "רק בכם ובכל מי שאתם מכירים."

אחרי שתיקה מביכה של רגע, כולם התחילו למחוא כפיים. מסתבר שכל הנועמים שבחדר בעצם היו יריבים בתחפושת, וכל אחד חשב שהוא הבוגד היחיד.

באותו רגע ידעתי שהחלמתי סופית. יצאתי מהחדר בתחושת הקלה. לפחות עכשיו ברור לי דבר אחד – אם כולם בוגדים בכולם, אולי בעצם אף אחד לא בוגד בכלל?

ואז צלצל הטלפון. אשתי. "יקירי," אמרה בקול מודאג, "אני יודעת."

"יודעת מה?" ניסיתי לשחק תמים, כאילו לא עשיתי דבר חוץ מלהדליק את הדוד.

"הכול. על הבגידות. על הפגישות שלך עם נועמים אנונימיים. על כל מה שסיפרת שם."

דממה. רק טיפות הגשם נקשו בחלון.

"אז מה את רוצה?" שאלתי לבסוף.

"פשוט שתבוא. אל הבית הישן של ההורים שלי. לבד."

הגעתי לשם. היא חיכתה לי בכניסה, מחזיקה תיק עור חום. לצידה עמדו עוד כמה אנשים שאני לא מכיר - כולם מחויכים, כולם לבושים בחליפות.

"נועם," אמרה. "ברוך הבא למיזם שלנו. קוראים לזה 'הסדרה'. כל מה שעברת, כל מה שסיפרת , זה היה תסריט. אנחנו הפקנו סדרה תיעודית על בוגדים כרוניים, ואתה – הכוכב."

"מה?"

"כן. מצלמות נסתרות, שחקנים מקצועיים, אפילו קבוצת התמיכה הייתה מבוימת. אתה היית אותנטי. מרגש. ריאליטי טהור."

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. "ואת... את שיחקת איתי כל השנים?"

"אני מפיקה. וגם שחקנית לא רעה."

רציתי לצרוח. אבל אז היא פתחה את הטאבלט והראתה לי קטע קצר מהתכנית. אני, בוכה במפגש הראשון. אני, מדבר על הילדה מהגן. אני, מתוודה בפני נועם על הכול.

האמת? זה היה מרגש. לא זכרתי שאני כזה טוב.

"אנחנו בונים על עונה שנייה," היא אמרה. "הפעם - בוגדים באי בודד. הרבה יותר אינטנסיבי. כבר הבאנו חסויות."

"ומה איתי?"

"אתה חותם פה. חוזה לשנתיים. כוכב ראשי. תמלוגים מהשידור הבינלאומי. אתה סוף סוף תהיה מפורסם באמת."

לקחתי את העט. הסתכלתי עליה. ואז שאלתי: "אז בעצם... גם את בגדת בי?"

היא חייכה.

"נועם, זה נקרא קרמה טלוויזיונית."

חתמתי.

מאז אני מופיע בנטפליקס, בפרסומות, ויש אפילו בובת פעולה שלי עם הקלטת הקול שלי אומרת: "אני נואף, אבל אני אמיתי."

ואז, שבוע לפני צילומי העונה השנייה, נכנסתי בטעות לחדר ההלבשה הלא נכון. בפנים - שולחן ארוך, עשרות תסריטים, ותמונה ענקית שלי תלויה על הקיר עם הכיתוב: "נבחר להיות הקורבן בסדרה בתוך סדרה".

אז הבנתי שהעונה השנייה היא בכלל לא על בוגדים באי בודד. היא על שחקן שחייו מבוימים והפעם, הוא לא יודע שהוא מצולם.

הרמתי את הראש, ראיתי מצלמה מהבהבת, ואז קול מוכר ברמקול:

"נועם... חייך. אתה בשידור חי ל-78 מדינות."
ואז זה קרה - פניתי ישירות למצלמה. לא לקול שמדבר אליי. לא ל"נועמים" באולפן. אליכם. כן, אליך שקורא עכשיו את השורות האלה.

"אתם חושבים שזה סיפור עלי? על בגידות אישיות? אתם טועים. זה עליכם. על המדינה הזאת, שכולנו בוגדים בה בלי לשים לב. כל אחד בדרך שלו. הפוליטיקאים שמבטיחים ולא מקיימים, הטייקונים שמגלגלים אותנו ביד אחת ולוחצים אותנו ביד השנייה, והאזרחים ששותקים, כי 'אין מה לעשות'.

הרי כל הבחירות שלנו הן בעצם 'טורניר בגידה' - מי יצליח לבגוד בהבטחות שלו מהר יותר. וכל מערכת בחירות היא 'קבוצת תמיכה' שבה מספרים לנו שאפשר גם אחרת, ואז בוגדים בנו מיד אחר כך.

ואתם? אתם משתפים פעולה. כי נוח. כי קל יותר לשקר לעצמנו מאשר להסתכל במראה.

אז הנה מוסר ההשכל: אנחנו לא צריכים עוד 'נועם'. אנחנו צריכים להפסיק להיות עם שמסכים לבגידה כאורח חיים. להפסיק למחוא כפיים למי שמשקר לנו יפה, ולהתחיל להוקיע את זה, גם כשזה מישהו שאנחנו אוהבים.

אם נלמד להיות נאמנים לאמת, גם כשכואב, אולי בפעם הראשונה באמת נבגוד במי שצריך: במי שבגד בנו קודם.

וברגע הזה, המסך כבה. לא הייתה כתובית סיום. רק השתקפות שלכם - בוהים במסך שחור, ושואלים את עצמכם אם מחר בבוקר תמשיכו לשחק במשחק הזה, או שתקומו ותעזבו את האולם."