פרק 4 — העבר נכנס דרך הדלת
בערב, הקאנטרי בתל אביב נשטף באור צהבהב רך, כזה שגורם לאנשים לחשוב שהם סתם עייפים, לא על סף אסון.
אבל יואב מרגיש את זה בבטן, במרכז החזה, מאחורי העורף.
משהו עומד להתרחש.
השקט לפני הסערה הוא לא שקט.
הוא רשרוש שמשהו זז בחושך, אפילו אם איש לא רואה.
הוא מחכה לליאן באזור לפילאטיס, שבו תמיד שורר סוג של שלווה מזויפת , מוזיקה נעימה, מזרנים צבעוניים, אוויר קצת יותר קר.
אבל בתוכו סערה.
הוא חוזר שוב ושוב למשפט שאמרה לו:
"עמוס לא גבר שעוזבים. הוא שייך לאנשים שלא עוזבים אותם."
המילים האלה מתדפקות במקום עמוק בתודעה, כמו אזהרה עתיקה.
ליאן נכנסת בשקט.
מתיישבת על המזרן.
נותנת לגב שלה להתיישר.
אבל עיניה מתרוצצות.
היא לא מוכנה.
לא באמת.
יואב מתקרב.
"את בטוחה שאת מסוגלת להתאמן היום"?
"אני חייבת," היא לוחשת.
"אם אני לא זזה הפחד אוכל אותי".
הוא מתיישב מולה.
"ספרי לי."
היא מהדקת את השפתיים.
אבל הפעם משהו בה נפתח.
נשבר.
ומוכן, לראשונה, להישמע.
"עמוס… הכרתי אותו כשהייתי בת 19. הוא היה מבוגר, עשיר, כריזמטי.
כולם אמרו לי "את הולכת לחיות כמו נסיכה",
והאמנתי להם."
היא מורידה את המבט.
"בהתחלה הוא היה מושלם.
אבל אנשים חזקים מדי… לא צריכים לצעוק כדי לשלוט.
הם רק צריכים שתפחדי לאבד אותם."
יואב שותק.
היא ממשיכה:
"לאט לאט… הוא חתך אותי מהחיים שלי. מההורים. מהחברות.
ואז הגיעו האנשים שלו.
החברים שלו."
היא לוחשת את המילה חברים כמו קללה.
"היו דברים… שהייתי צריכה לשתוק עליהם.
כי אם הייתי מדברת לא הייתי נשארת."
יואב מתיישב קצת יותר קרוב.
"מה זאת אומרת "לא נשארת?"
היא מביטה בו, ובפעם הראשונה בלי מסכות.
"עמוס עובד עם אנשים שידוע שלא כדאי לעצבן."
נשימה.
"מאוד."
יואב מרגיש כאילו קיר קפוא מתרומם בתוך החזה שלו.
"והצל שהופיע אתמול?"
"זה נתי," היא אומרת.
"פקיד שטח. מישהו שהוציא אותי פעם ממקום שלא הייתי צריכה להיות בו.
ואם הוא כאן זה אומר שעמוס יודע איפה אני."
היא בולעת רוק.
"וזה אומר שהוא רוצה אותי בחזרה."
יואב מרגיש שהלב שלו רוצה לבעור.
אבל הוא מגיב ברכות:
"את לא חוזרת לשום מקום. לא כשאני פה."
עיניה רוטטות, ואז בפעם הראשונה
היא מניחה יד על ידו.
כמו בקשה לעזרה.
או הודאה.
"אתה לא מבין," היא לוחשת.
"ברגע שאתה מעורב… זה כבר לא חוזר להיות רגוע."
הוא מביט בה.
והוא מבין.
אבל הוא כבר עבר את הנקודה שממנה אפשר לסגת.
באותו זמן, בחלק אחר של הקאנטרי, מתרחש משהו אחר ,
משהו שקט, אבל מסובך לא פחות.
טליה זו עם העיניים הגדולות והחיוך העצוב עומדת ליד שקי האגרוף.
אמיר, עורך הדין הנשוי שלא מפספס שום הזדמנות להראות ביטחון עצמי, ניגש אליה.
"ראיתי אותך בבוקר," הוא אומר.
"כן. קמתי מוקדם," היא משיבה.
"זה לא רק זה," הוא אומר.
"ראיתי גם איך הסתכלת על יואב."
טליה קופאת.
"מה אתה רוצה לומר?"
"שאת לא היחידה שמסתכלת," אמיר אמר בחיוך קטן, כאילו גילה סוד עתיק.
"ושנראה לי… שזה מתחיל לברוח לך מהידיים."
טליה זורקת מבט חותך.
"אמיר, תתעסק במה ששלך."
"אבל זה העניין," הוא אומר.
"מה ששלי… כבר לא מעניין אותי."
היא ממצמצת.
מבינה.
ואולי נבהלת.
"אתה משחק באש," היא אומרת.
"את הראשונה שיכולה להבין אותי," הוא לוחש.
אמיר מתקרב עוד, יותר מדי קרוב.
ואז אורי, המאמן הצעיר, עובר במקרה לידם ורואה את זה.
ליבו נשבר קצת.
אולי יותר מהקצת שהוא היה מוכן להודות.
הוא תמיד אהב את טליה מרחוק , אהבה נקייה, תמימה.
והידיעה שהיא עומדת ליפול לחיבוק של אמיר
זה כמו לראות ילד מחזיק רימון בלי לדעת איך זה מסתיים.
"הכול בסדר?" אורי שואל.
אמיר נתן בו מבט של בעלות.
טליה עונה ראשונה:
"כן, הכול מצוין."
אבל אורי רואה.
והוא מבין:
משהו לא מצוין בכלל.
בחזרה לפילאטיס, הלילה כבר נמשך עמוק לתוך הערב, וליאן סוף־סוף נרגעת קצת.
היא קמה.
"אני חושבת שאוכל ללכת," היא אומרת.
"את לא הולכת לבד," יואב אומר מיד.
"אני לא ילדה," היא עונה.
"לא אמרתי. אבל יש מישהו שמחפש אותך. עדיף שלא תתני לו הזדמנות."
היא מהססת…
ואז מהנהנת.
הם יוצאים יחד מהקאנטרי, הדלת האוטומטית נפתחת
והאוויר הלילי מכה בהם בריח של ים ומתח.
יואב מסתכל ימינה, שמאלה.
מגרש החניה כמעט ריק.
"אני אלווה אותך עד המכונית," הוא אומר.
אבל אז הוא רואה משהו.
חור קטן בזכוכית של דלת הכניסה.
לא גדול.
שבריר.
כמו שמישהו בדק מה איכות החומר.
או איך הוא נשבר.
יואב מרגיש את זה בבטן:
זה לא ונדליזם, זה לא תאונה, זה מסר.
וליאן מרגישה את זה גם.
"הוא היה כאן," היא לוחשת.
"או מישהו שלו," יואב עונה.
"והם רוצים שנדע."
היא נצמדת אליו קרוב מדי.
הוא מרגיש את הרעד שלה.
"מה אנחנו עושים?" היא שואלת.
"מתחילים להבין עם מי בדיוק יש לנו עסק," הוא אומר.
"לפני שהם מחליטים להבין איתנו."
ועד שהם מגיעים לרחוב,
מתוך מכונית דוממת שחונה באפלה מישהו מצלם אותם.
ללא פלאש, ללא תנועה.
המצלמה תופסת את יואב והיד של ליאן על זרועו.
תמונה אחת, מספיקה כדי להתחיל מלחמה אישית.
מלחמה שעדיין לא יודעים שהם כבר בעיצומה.
4.2.26
ההמשך מחר
