מדינת שיהיה

הכול התחיל ביום שבו הממשלה הכריזה על "חוק הרצון המיידי":
"כל בקשה של כל אזרח מתגשמת תוך 24 שעות. לא משנה מה, לא משנה כמה זה מטופש."

ביום הראשון זה היה נפלא.
אורית מרחובות ביקשה מזג אוויר מושלם וקיבלה 23 מעלות, רוח קלה, וריח עדין של קפה הפוך ברחובות.
שלומי מנתניה ביקש שכל הכבישים יהיו ריקים, בבוקר למחרת, המכוניות פשוט התנדפו. אנשים התחילו להגיע לעבודה ברכיבה על חד-קרן חינמי שסיפק משרד התחבורה.

אבל עד מהרה הגיעו הבקשות הבעייתיות:

תלמידים ביטלו את שיעורי הבית, אז בוטלו גם המבחנים, ואז גם המורים, ואז… כל בתי הספר. במקומם הופיעו מסכי ענק ברחובות, שמשדרים לופים של סרטוני חתולים.

מישהו בבאר שבע ביקש "שתהיה בריכה בכל בית", אז העיר כולה הפכה לונציה דרומית, עם גונדולות שנוהלו על ידי פקחים עירוניים.

נהגי מוניות ביקשו שכל הנוסעים ישלמו במדויק, אז כולם שילמו במטבעות של חומוס.

ואז הגיעו הבקשות הגדולות באמת:
חצי מהאזרחים ביקשו להיות מיליארדרים והחצי השני ביקשו שהכסף יהיה חסר ערך כדי שלא יהיה פערים.
החיים נעצרו: אף אחד לא עבד, אף אחד לא ייצר, כולם פשוט ישבו בבתים שלהם, אכלו גלידה ללא קלוריות (כי חנה מירושלים ביקשה את זה) וצפו בחדשות שבהן המגישים דיברו רק אמת (חנוך מחולן חשב שזה יהיה מענין) ולכן שידור של שעה הפך לשתי דקות של שתיקה מביכה ואז פרסומות שהוחלפו בחיות חמודות (ענת מחדרה רצתנ את זה הכי הכי)

ואז, ילד בן שמונה מראשון לציון אמר:
"אני רוצה שלא יגידו לי יותר שאני טועה. שכולם יגידו: צודק".

בהתחלה זה היה נעים. אנשים הפסיקו להתווכח.
בכל שיחה היה הנהון קטן ו“צודק”.

אחר כך הפסיקו לתקן.
לא כי לא היו תקלות, אלא כי תיקון מרמז שמישהו טעה.

תוך שבוע המדינה עמדה במקום.
הכול נשאר, שום דבר לא עבד.

ובסוף, אפילו אספקת החשמל הפסיקה, כי מישהו ביקש "שיהיה לילה רומנטי תמידי".

ובחושך הזה, בפינה שקטה, עמד ראש הממשלה עם חיוך קטן ואמר ליועץ שלו:
"אתה רואה? לא היה צריך שום חוקים חדשים. רק לתת להם את מה שהם רוצים והם כבר יעשו את כל העבודה".

ואחרי מחשבה קצרה, הוסיף: "עכשיו אוכל להגיד שקיבלו הכל, חוץ מדבר אחד - גבולות. ומסתבר שזה הדבר היחיד שבאמת היה חסר. ועכשיו כולם יהיו מרוצים".