השנה, הבטחתי לעצמי לא לאכול סופגניות, לאחר שבשנה שעברה הפרתי את ההבטחה ונוספו לי חמישה קילוגרם למשקל, מה שדרש ממני המון שעות הליכה במסלול רגלי בחוץ, ובמסלול הנע במכון הכושר. נשארו לי שני קילו עקשניים שסרבו לרדת למרות הדיאטה הקפדנית. לכן כשהוזמנו לערב הדלקת נרות מסורתי אצל אמא של אלון, חטפתי כריך (של לחם קל) עם גבינה לבנה רזה (חצי אחוז בלי מלח) לפני שיצאנו, כדי שלא אהיה רעבה ממש, ואוכל לסרב בנימוס לסופגניות שאימו מכינה. (במאמץ רב ניסיתי לשכוח שהן טעימות.)
כל המשפחה התכנסה, הדלקנו את נר שלישי. שרנו את כל השירים של חנוכה, אפילו זייפנו אותם במקוריות נפלאה. השולחן היה מסודר, חוץ מבקבוק שתייה קל, נחה קערה ענקית של פירות, לביבות תפוחי אדמה, ומפיות נייר. חייכתי לעצמי, 'זה יהיה קל יותר משחשבתי.' ניסיתי לחשב מה יותר משמין, סופגניה או לביבה.
אבא של אלון הדליק את הנרות, קולו הסתלסל בעוד אני בוחנת את להבת הנר שבין אצבעותיו. אלון הרגיש כמו זמר אופרה טנורי, ואת 'מעוז צור...' שר בטון עולה ויורד כמו סירנה מקולקלת. מחאנו כפיים כדי שלא יעלב. הוא השתחווה בהגזמה, ופתאום השתררה דממה. אמא של אלון הביאה את קערת הסופגניות, משאירה אחריה שובל של ריח מתוק, כאילו שאין לנו בעיות של קלוריות ודיאטות. ישבנו מול הקערה כולנו, ארבעה במספר. אני ואלון, תמי אחותו הקטנה, ואבא. אמא שלו עמדה, כאילו חיכתה לראות מי יהיה הראשון שיקח לעצמו סופגניה. הניחוח שלהן דיגדג את אפי, פיתוי מתוק ומשמין. היה ברור לכולנו שזה רק עניין של זמן עד שניכנע. "נו, מה עושים?" שאלתי. "אוכלים!!" עונה לי תמי. "זה משמין..." אני עונה חזרה, נזכרת בקילוגרמים המיותרים שנחים בשלום ואחווה במותניי. והריר מתחיל להתאסף לכל אחד מאיתנו, ארבעה במספר. "וזה מתחיל כבר מהסופגניה השנייה." אני מגלה לה באכזריות. תמי מרימה את ראשה, כמו בת יענה מתחה את צווארה. "שנייה...?!" הגבות שלה מכווצות מהפתעה וחוסר הבנה, ועין אחת נראית פתאום פקוחה יותר מהשנייה. "למה דווקא מהשנייה?" ממטירה שאלה שנייה. "כי הראשונה משביעה וטעימה." אני מסבירה את התיאוריה שלי, ובוחנת את האבקה הלבנבנה והמושכת, "והשנייה נאכלת בשביל הנשמה..." הריבה כבר קורצת לי אדומה וחושנית, ומבלי שארגיש אני מלקקת את שפתיי. "על השלישית קשה לוותר..."
תמי שולחת יד לכיוון הסופגניה הראשונה שלה. וזה בכלל לא משנה שהיא 'רזה תמידית'. שום דבר בעל ערך קלורי גבוה לא יכול להשפיע עליה כמו שזה משפיע עליי, הרי רק מהפירורים אני עולה עוד שני קילו לפחות. הצלחתי להשחיל עוד משפט לפני שידה קופאת באוויר, "והשומן... נאגר במאגרי השומן של הגוף, ו'תורם' לסיכון לחלות במחלת לב, יתר לחץ דם...סוכרת, וצרות אחרות." תמי מכווצת את העין השנייה ובוחנת אותי בחשדנות. ידה עדיין קפואה באוויר. "כאילו, מה...?" היא אומרת כמו עבריינית ממוצעת. "בכוח את רוצה לקלקל לי?" הרמתי את הכתפיים ופני התמלאו הבעה תמימה לחלוטין. מבט שאמר, תעשי – מה – שאת – רוצה. היא לקחה סופגנייה ונגסה בה בכל החשק. "ומשאירה לנו 425 קלוריות במקרה הטוב. שנדבקת במותניים..." המשכתי בחוסר נשימה, תמי הפסיקה ללעוס ולא ידעה אם לבלוע או להמשיך ללעוס. בזווית עיני ראיתי את אלון שולח יד לסופגניה עגלגלה ומושכת, ואת תמי בולעת במאמץ כאילו בלעה שברי זכוכית ששרטו את גרונה. "425 קלוריות?!" שאלה באומללות. "כן..!!" הנהנתי בראשי בביטחון. "את יכולה לאכול חמש פרוסות של לחם רגיל, ועשר פרוסות של לחם קל..." הבריק אלון בהארה פתאומית ולעס בתאבון את הסופגנייה, ביס אחרי ביס, והאבקה הלבנבנה מתפזרת לו בחושניות בשפתיים והסנטר... נשארתי פעורת פה. "אמא'לה.... באמת?!" תמי נבהלה. ובכדי להשאיר את הרושם הנהנן במרץ, ליקק את אצבעותיו, ולקח לעצמו סופגניה נוספת. היא הסתכלה עליי, ואחר כך הסתכלה על אלון. שוב עליי, ושוב על אלון... "טוב, אז רק אחת!" אמרה בעוז.
רגע חושבים, אמרתי לעצמי. כמה קילומטרים אני צריכה ללכת כדי לשרוף קלוריות? וכמה זמן להקדיש למשחקי סביבונים, ולאימון של הרמת משקולות, ובאיזה משקל...? אני אתחיל לרוץ כבר ממחר.
אני אדלג על ארוחת ערב, הבטחתי לעצמי, וקלטתי את תמי והריבה הנוזלת בשפתיה. חמישים כפיפות שמיכה לפני השינה בלי לוותר, אמרתי לעצמי ושלחתי יד לסופגניה העסיסית עם האבקה הלבנה המושכת. תמי בהתה בי וניסיתי לזכור אם עין אחת שלה באמת יותר פקוחה מהשנייה. "425 קלוריות, אה?" היא אכזרית אליי. "תורם למחלות לב, אה?" ממשיכה. "השומן מתיישב במותניים, אה?" אני לוקחת את הסופגנייה, ומתאפקת לא להביט בה, וגם לא לענות לה. לא עכשיו בכל אופן. "וצרבת....!" חתמה תמי את נאומה. "מה צרבת..?" שאלתי, הסופגנייה קרובה אל שפתיי. "צרבת...זה ה'אש' הזה שבוער לך בבטן אחרי סופגנייה שומנית..." הסבירה תמי והכניסה אל פיה את הביס האחרון, נהנית לראות אותי מתפלצת רק לשמע המילה 'צרבת'. אספתי את כבודי האבוד. "יש בה ערכים תזונתיים חשובים." אמרתי.
תמי חייכה, וליקקה בתאוותנות את האבקה שהצטברה מסביב פיה. "באמת, נו..." התעקשתי. "חלבונים... פחמימות.."
זה לא עשה רושם מיוחד על תמי, ובטח לא על אלון שאכל סופגנייה שלישית בתאבון רב. "וקלוריות, בובה. ק – ל – ו – ר – י – ו – ת !!" החזירה תמי, והדגישה.
נגסתי. פיתוי ומרקם משובח של בצק מתוק, וריבה מתקתקה. תוהה אם משחקי סביבונים באמת שורפים מעט מהקלוריות המצטברות. ויתרתי על הלביבות שנחו מיותמות בשולחן, ולקחתי בצייתנות את שקית הסופגניות הנותרות שאמא של אלון ארזה עבורנו, 'תשמרו למחר בבוקר, על הקפה...' אמרה בחיוך לפני שיצאנו. ירדתי במדרגות (ולא במעלית כמו תמיד), הבטחתי לעצמי שבחנוכה הבא לא אכניס סופגניה אל פי, ושכדאי ללכת הביתה ברגל, כדי לשרוף כמה שיותר קלוריות. בדיוק כמו שהבטחתי בשנה שעברה.
