גינת החיוכים

קראתי ספר בשם "תחייך אל העולם והוא יחייך בחזרה". זה נשמע כמו נוסחת קסם: תחייך והיקום כבר יסתדר בהתאם. ראיתי בעיני רוחי איך זה עובד: אני מחייך למישהו, הוא מחייך אלי מיד, הכול פשוט. אפילו דמיינתי סצנה מצחיקה: אני מחייך לאדם זר ברחוב, והוא לא עונה. אני ניגש אליו ודורש: "סליחה, איפה החיוך שלי? חייכתי, אז מגיע לי בחזרה." והוא מביט בי מופתע: "חייכת? לא ראיתי." ואני מתעקש: "אז הנה עוד חיוך במיוחד בשבילך. ראית? נו, איפה החיוך שלי?" רק מהדמיון הזה צחקתי, כאילו מדובר בעסקה עם כללים ברורים עם היקום - נותנים חיוך, מקבלים חיוך (או כל תמורה אחרת הקרובה ללב).

אבל אז יצאתי לבדוק באמת. חייכתי לאנשים ברחוב, חיכיתי לראות את הקסם קורה. רובם לא חייכו בחזרה. חלקם אפילו העוו פנים, ואני מצאתי את עצמי מקדר את הבעת הפנים. לרגע חשבתי: אז מה? זה לא עובד? אולי זו הוכחה ששיטת 'בארטר' פשוט לא קיימת בחיים. ואז באו מחשבות אחרות: אולי הם לא שמו לב? אולי עבר עליהם יום רע? אולי החיוך שלי לא מספיק חיוכי?

המשכתי לנסות. בהתחלה התאכזבתי, אבל אחר כך הבחנתי בשינוי קטן. אנשים שנראו כועסים קצת שחררו את הפנים. מישהי חייכה חיוך מהוסס, כאילו נזכרה אחרי שנים איך זה מרגיש. אחר התאמץ כל־כך להחזיר חיוך עד שחשבתי לעצמי: הוא כבר שכח איך עושים את זה. צריך להזכיר לו. ואחת נראתה כאילו אם לא תמרח קרם שפתיים דחוף, החיוך הבא יסדוק לה את העור.

מצאתי את עצמי מקטלג אנשים לפי סוג החיוך שלהם: זה לא רגיל לחייך, זו שכחה, זה מתאמן, זו עוד לא התחילה. הפסקתי לחפש תגמול, אלא התחלתי להבחין בפרטים הקטנים: בקמט עדין בצד העין של מישהו שהצליח לחייך חצי חיוך, בניצוץ קצר אצל מישהי שחייכה פתאום בלי סיבה.

וככל שהמשכתי, משהו השתנה. לא העולם, אלא אני. במקום לחפש את הרגע שבו החיוך חוזר אלי, התחלתי להבחין בפרטים הקטנים : בקמט עדין בצד העין של מישהו שהצליח לחייך חצי חיוך, בניצוץ קצר אצל מישהי שחייכה פתאום בלי סיבה. יותר ויותר אנשים הפסיקו להסתובב עם פרצוף חמוץ. בהתחלה זה היה חיוך מהוסס, כמעט מתנצל. אחר כך החיוכים נהיו אמיתיים יותר.

לבסוף, הבנתי שהספר פספס משהו חשוב. זה לא חוזה ביני לבין היקום. החיים הם לא עסקת סחר חליפין: אני נותן חיוך והיקום מחזיר. זה פשוט לא עובד כך.

אבל כן יש כאן עסקה אחרת, עמוקה יותר - בין בני האדם לבין עצמם. אני לא מחייך כדי לקבל משהו, אלא כדי להצית תגובה קטנה, אולי שרשרת. חיוך אחד מדביק עוד אחד, ועוד אחד, ובסוף הכל נהיה קצת אחר, החיים מתמלאים בצבע. העולם הופך לגינת חיוכים מלבבת.

כמו זרעים שמספיק להם מעט מים ואהבה כדי להפוך לגינה, גם חיוך קטן יכול להצמיח משהו גדול ולא משנה אם אתה מאמין בזה או לא.

זה מזכיר את נילס בוהר, שתלה פרסה מעל הדלת שלו. כששאלו אותו אם הוא באמת מאמין שזה מביא מזל, הוא ענה: "ברור שלא… אבל אומרים שזה עובד גם אם לא מאמינים."

ואולי זה בדיוק הקסם: לא שאני מחייך כדי שהעולם יחייך אלי, אלא שאני מצליח להדביק עוד ועוד אנשים באפשרות לראות את העולם בטוב, באמונה שחיוך אחד קטן באמת יכול לשנות משהו. וכשזה קורה, העולם באמת משתנה, לא כי הוא התחיל לחייך, אלא כי אנחנו התחלנו.