המשתלה ביישוב הייתה פעם לב פועם, מקום שבו אנשים נפגשו כמעט במקרה, נושמים ריח אדמה רטובה וקפה טרי. במשך שנים ניסו להחזיר לה חיים: הוסיפו זרי פרחים זולים, יצאו במבצעי עציצים ועצים, ובנו בית-קפה נייד שנקלט בטבע כאילו היה שם תמיד. המלצרים היו מביאים מגשים בין השיחים, אל שולחנות קטנים ליד בריכת דגי הזהב. היו שם מתקנים לפעוטות, כורסאות לנשים מיניקות, פינות ישיבה מוצלות- הכול כדי למשוך מבקרים מהיישוב ומהסביבה.
אבל למרות ההשקעה, הזמן עשה את שלו. המבנים התיישנו, והמבקרים הבינו שמחירי הצמחים יקרים יותר מאשר במקומות אחרים. אט־אט דעכה התנועה. ואז הגיעה ההחלטה: סוגרים את המשתלה.
לפני הסגירה יצאו בעלי המקום במכירת חיסול. אנשים התנפלו על הסחורה כאילו מישהו פיזר זהב בערוגות. בתוך שלושה חודשים המדפים התרוקנו, ומה שנותר איבד מיופיו. לבסוף ננעלו השערים — הפעם באמת.
כחודש וחצי לאחר שהמקום נסגר נקלעתי אליו במקרה. שביל צדדי, מוסתר בין עצים עבותים, שיחים פרחוניים ושטיחי סביונים מרהיבים. השביל הוביל לפירצה קטנה בגדר. עברתי דרכה כמעט בלי משים, וברגע אחד מצאתי את עצמי בתוך המשתלה הנטושה.
הצריפים עמדו ריקים, חממות שקופות הזכירו שלדים דקים, שולחנות מכירה התכסו שכבת אבק קלה. אבל דווקא העזובה הייתה נהדרת ביופייה: עשב פרא טיפס בין המרצפות, ציפורים קיפצו בין עציצי שתילה הפוכים, ובוץ חורפי גרם לי להיחלש ולהחליק וליפול על פני. הכאב היה נורא, אך רגעי, ואז עלתה בי תחושת קלילות מוזרה- כאילו המקום מחבק אותי, כאילו זמן אחר עוטף את האוויר.
סבור אני שחזרתי אל המשתלה שוב ושוב. בכל ביקור אספתי כמה שיחים חצי יבשים שנשארו מפאת עליבותם מאחור. שמעתי רחשי עלים, קולות ציפורים, וראיתי חתולים משועממים שמביטים בי כמישהו שחדר לשטחם. המקום מילא אותי שקט שלא הכרתי. לא היה שם איש, ובכל זאת הרגשתי נוכחות- כאילו המשתלה עצמה חיה בדרכה החדשה, פראית ואמיתית יותר משהייתה אי-פעם.
עם הזמן הבנתי שאני משיג גבול. שאני לוקח משהו שלא שלי- שקט, טבע, אולי נחמה. הרגשתי אשמה, אבל המשיכה הייתה חזקה ממנה. היה משהו במסתוריות, באיסור, שעשה את המקום קרוב לגן עדן. גן עדן קטן, חבוי, שנפל לי בחלקו במקרה.
ואז, ביום שבו כבר הרגשתי בן-בית יותר מדי, ראיתי דמות מתקרבת מרחוק. לבושה שחור מכף רגל ועד ראש. עצרתי בבת אחת. היא התקדמה בשקט, בצללים. כשהתקרבה זיהיתי אותה- זו הייתה דליה- אישה מהיישוב, לא צעירה, בעלת פנים בהירים ועדינים. זכרתי שבמשך השנים בינינו היה איזה עלבון קטן, איזה סיפור שלא נהגתי בו בחוכמה.
אבל כשהיא עמדה מולי-היא חייכה.
"אני עבדתי כאן פעם," אמרה בקול רך.
המילים האלה פקעו בתוכי כמו בועה. כל הבושה, כל האשמה, כל תחושת ההסתננות- עלו בי בבת אחת. גמגמתי תשובות חסרות פשר, לא מצליח למצוא את המקום שבו אני עומד.
לא עבר זמן רב ואמרתי לה שלום, והסתובבתי ללכת.
ביציאה, הרגשתי שהמקום שייך לה יותר משהוא יכול היה אי־פעם להשתייך לי. אולי מפני שהוא שימר זיכרונות שלה, לא שלי. אולי מפני שאני באתי לקחת- והיא באה לזכור.
זה היה ביקורי האחרון בגן העדן האבוד.
ואולי, בעצם, מעולם לא היה גן עדן- רק פינה נטושה שהצליחה להדליק בי אור שלא ידעתי שחסר.
