הכיסא הריק / ש. כהן
בכל בוקר היה איתן, נער בן ארבע עשרה עם תיק כבד וחלומות גדולים, יוצא מביתו והולך ברגל אל תחנת האוטובוס הסמוכה לבית הספר. הרחוב עוד היה מנומנם בשעה הזו , תריסים מוגפים למחצה, ריח של קפה ראשון עולה מהבתים, וציפורים שמתרגלות את קולן לקראת היום החדש.
יום אחד הבחין באישה מבוגרת שיושבת על הספסל שליד התחנה. שערה היה כסוף ומסודר בקפידה, מעילה מונח היטב על כתפיה גם כשלא היה קר, ותיקה הקטן מונח לצידה. היא ישבה זקופה, מבטה פונה אל השביל המוביל לגן הציבורי הסמוך, כאילו היא מצפה למישהו בכל רגע.
איתן לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת. אולי היא ממתינה לאוטובוס אחר, אולי לבן משפחה. אבל למחרת ראה אותה שוב. וגם ביום שאחריו. תמיד באותה שעה. תמיד באותו מקום. תמיד לבד.
משהו במבט שלה , תערובת של ציפייה ועצב שקט , לא נתן לו מנוח.
בוקר אחד אזר אומץ, התקרב ושאל ברוך:
“שלום… את מחכה לאוטובוס?”
האישה הרימה אליו עיניים בהירות וחייכה חיוך רפה.
“לא, חמוד. אני מחכה לבעלי. הוא תמיד היה פוגש אותי כאן אחרי הטיול בגן. הוא אוהב לאחר קצת,” הוסיפה בקריצה עדינה.
המילים נאמרו בפשטות, אבל איתן הרגיש צביטה בלב. הוא לא ידע את הסיפור כולו, אך הבין די מהר שייתכן שהבעל כבר איננו, ושהזמן בלבה נעצר במקום אחר. היא המשיכה לחכות, נאמנה להרגל ישן, לזיכרון שלא מרפה.
באותו בוקר ישב לידה כמה דקות. הם דיברו על מזג האוויר, על הפרחים שפרחו בגן, ועל יונים שמנסות לגנוב פירורים. כשהאוטובוס שלו הגיע, כמעט שכח לעלות.
למחרת חזר עם תרמוס קטן של תה שהכין בבית.
“חשבתי שאולי תרצי משהו חם,” אמר במבוכה.
עיניה אורו. “אתה ילד טוב,” לחשה. “איך קוראים לך?”
“איתן.”
“שם חזק,” אמרה בחיוך. “הוא היה אוהב אותך.”
מאותו יום הפך הספסל לפגישה קבועה. איתן היה מקדים מעט, מתיישב לידה, מספר לה על מבחן במתמטיקה או על ריב קטן עם חבר. לפעמים היה מביא לה פרח שמצא בדרך, לפעמים ציור קטן שצייר בשיעור אומנות , נוף של גן, ספסל, ושני אנשים שיושבים יחד.
והיא? היא סיפרה על בעלה , איך היו מטיילים בכל בוקר, איך היה מצחיק אותה, איך היה מתעקש להאכיל את הברווזים למרות השלט שאוסר זאת. בכל סיפור היה ניצוץ של אהבה ישנה שלא דהתה.
יום אחד הבחינה בכך המורה של איתן, שעברה במקרה ליד התחנה. היא ראתה את התלמיד שלה יושב ליד האישה, מקשיב לה ברצינות שלא מאפיינת בני נוער רבים בגילו. כשהגיע לבית הספר שאלה אותו על כך.
איתן משך בכתפיו במבוכה. “היא פשוט מחכה שם לבד. אז אני יושב איתה קצת.”
המורה התרגשה מהפשטות. בלי נאומים, בלי הצהרות , רק לב פתוח.
תוך ימים ספורים סיפרה לכיתה על האישה שבתחנה. לא כמשימה מחייבת, אלא כהזמנה. “מי שרוצה,” אמרה, “יכול להקדיש כמה דקות בבוקר או אחר הצהריים ולשבת איתה. שלא תרגיש לבד.”
להפתעתה, לא מעט ידיים הורמו.
וכך, לאט ובהדרגה, הפך הספסל הבודד למקום של תורנויות שקטות. יום אחד ישבה לידה נועה עם ספר שקראה בקול. ביום אחר הגיע יואב עם מפוחית וניגן מנגינה ישנה. לפעמים רק ישבו והקשיבו לה. לפעמים צחקו.
האישה החלה לזהות פנים, גם אם שמות התבלבלו לה.
“הנה אתה שוב,” אמרה לאיתן בכל פעם, גם כשזה היה מישהו אחר. אבל איתן ידע שבלבה היא מחכה לא רק לבעלה מן העבר, אלא גם לילדים של ההווה.
כעבור כמה שבועות עצר רכב ליד התחנה. גבר בשנות הארבעים לחייו יצא ממנו וניגש לבית הספר. הוא ביקש לדבר עם איתן.
“אני הבן שלה,” אמר בקול חנוק מהתרגשות. “אמא שלי… היא מתמודדת עם דמנציה. מאז שאבא נפטר, היא יוצאת כל בוקר לחכות לו. ניסיתי לשכנע אותה להישאר בבית, אבל זה שובר לה את הלב.”
הוא עצר רגע, נשם עמוק.
“ואז ראיתי שינוי. היא חוזרת הביתה עם חיוך. מספרת שיש לה חבר חדש שמחכה איתה. שהיא לא לבד. אתה לא יודע כמה זה נתן לה כוח… וכמה זה נתן לי.”
איתן הסמיק. הוא לא ראה בזה מעשה גדול. רק ישיבה על ספסל. רק הקשבה.
כמה חודשים לאחר מכן חדלה האישה להגיע. הספסל נותר ריק, שקט כמו שהיה בתחילה. איתן עצר מולו באותו בוקר, הביט בו רגע ארוך.
הכיסא הריק כבר לא היה רק סמל להיעדר. הוא היה עדות. עדות לכך שלפעמים, גם אם איננו יכולים לשנות את המציאות הגדולה, את הזמן, את המחלה, ואת האובדן אנחנו כן יכולים לשנות רגע אחד קטן בתוך היום של מישהו אחר.
איתן המשיך בדרכו לבית הספר, אבל משהו בו השתנה. הוא הבין שמעשים טובים אינם זקוקים לבמה. הם קורים על ספסל פשוט, בתחנת אוטובוס רגילה, בשעה מוקדמת של בוקר.
לפעמים די בחיוך. לפעמים בכוס תה.
ולפעמים רק לשבת ליד כיסא ריק, כדי שהוא לא ירגיש כל כך ריק.
17.2.26
