כתם לידה

נולדתי עם כתם לידה קטן בצד ימין של הצוואר. בערך סנטימטר קוטרו. לא כאב, לא שינה שום דבר חשוב, אבל תמיד היה שם. בתור ילד הייתי מודע לו יותר ממה שהודיתי בפני אחרים. כשאמא הייתה מקלחת אותי, היא הייתה עוברת עליו במהירות כאילו הוא עוד חלק בעור. בשבילי הוא היה קודם כול נקודה מודגשת שמסמנת אותי.

אני זוכר את שורת המנחמים במשפחתי שאמרו:  איזה יופי- יש לך סימן היכר-  כבר לא תלך אף פעם לאיבוד.

בבית הספר שמו לב מהר. ילדים טובים בלהבחין בדברים חריגים. שני התאומים, הצעירים ממני בשנתיים, נוסיק וטוסיק, טענו בתוקף שאמא שלי ילדה אותי יחד עם חתיכת קקי. הם צחקו מספיק פעמים עד שהתחלתי לחשוב שאולי באמת זה הפגם שמגדיר אותי.

אחר כך הגיעה לורה סער. עולה חדשה, עם מבטא שנשמע לכולנו מוזר. כדי לתפוס מעמד שחשבה שמגיע לה היא הייתה ישירה, לפעמים יותר מדי. היא עברה ילד-ילד וחילקה כינויים. כשסיימה איתי היא אמרה: “הכתמן.” זה הספיק. מהיום ההוא הרגשתי שהכתם בולט יותר מכל דבר אחר בי.

בבית לא דיברתי על זה. גם כשנישאו בי ספקות, לא שאלתי שאלות. אמא ואבא עבדו, היו עסוקים, ואני הנחתי שזה מיותר להטריד. כשגדלתי, למדתי להחזיק את הראש טיפה אחרת בתמונות. לא הרבה, רק מספיק כדי שהכתם לא יבלוט.

בגיל מבוגר יותר כבר היו לי חיים משלי. עבודה, זוגיות, אחריות. אשתי ידעה על הכתם, ראתה אותו כל יום, אבל לא דיברנו עליו, אפילו לא במיטה. הוא פשוט היה שם. בשלב מסוים שכחתי ממנו כמעט לגמרי.

פעם אחת, בסופרמרקט, ניגשה אליי אישה זרה. היא ניגשה קרוב מדי ואמרה בשקט: “אל תוריד את זה. זה מסוכן.” לא ידעתי מאיפה היא באה ומה הקשר שלה אליי. היא רק קרצה והמשיכה הלאה. במשך כמה דקות הסתכלתי עליה מסתתרת בין המדפים, אולי אורבת לאחרים, וחשבתי למה בכלל אכפת לה ממני.

ריטה, ילדה שלמדה איתי פעם, עברה ניתוח להסרת כתם דומה. אחרי שהוסר נשאר צבע בהיר מדי, כמעט לבן. זה רק הדגיש את המקום. שנים אחר כך ראיתי שגם אשתו של חבר שלי הסירה כתמים מהלחי, וגם אצלה זה לא נעלם באמת.

עברו שנים. תסביכים ממוזערים. מחשבות שהפכו לזיכרונות מטושטשים.

יום אחד, בלי סיבה מיוחדת, החלטתי לבדוק אם אני זוכר נכון. פניתי לבת הזוג שלי, נתתי לה סרגל וביקשתי שתדייק. היא נדהמה וצחקה קצת, לא הבינה למה זה חשוב, אבל מדדה.

"אליפסה של סנטימטר וחצי על שניים,” היא אמרה.

זהו. לא יותר ולא פחות. והאמת – שמחתי לדעת שלא הגזמתי. שהילד שהייתי לא הפך את זה לדרמה גדולה מדי. שהזיכרון שלי מדויק.

וככה, בלי טקסים ובלי מחשבות קשות, הכתם חזר להיות רק מה שהוא: כתם לידה.