רב-קו חידודין

ה"רב-קו" שלי הפך לחוד חנית. שלשום הוא היה כאן ליד השידה. היום הוא חודה של חנית ארוכה, משוייפת למשעי. עטורת סדקים, וכתמי דם שחורים ממלאים סדקיה, ובקצהה - הרב-קו שלי.

הוא עדיין הכרטיס הירוק הזה, עם התמונה שלי, עם השם. חשבתי עליו, על רגעי תנועה ונעיצה - עובר בבשרה התמים של ממוטה פרוותית, ננעץ בגבה ונתלה הלוך ושוב לריצתה המרעידה. תיקוף לא יידע עוד, ״בליפ״ ההוגנות לא ישבע. יהא אשר יהיה, לא אבזבז זמני על חלומות של רב-קו הנושא את שמי ותמונתי. 

100 שקלים חדשים טמן בחובו, טרם הפך לחוד חנית. בעצם 94 שקלים טמן. חרטה גדולה נתמלאה בליבי. אולי טובה החנית עכשיו? כשהרב קו לחודה. אולי יהא זה רגע קטן שבו אחד משיפולי אבני צור יעטרה חידודין וישכיח במידת מה צורת מלבן מעוקל. הרי מה לרב קו וחוד חנית? אין לרב-קו שום חוד. תמהתי.

לאחר שאיש קדמון שימש בה לטובתו, ינקהה ויבריש. אולי יראה עדיין את חלקי בכרטיס. אני זוכר שחלק מהשם כבר נמחק, ותמונה מרוצדת שנלקחה בתחנה המרכזית של ירושלים תחת שרב כבד של אמצע יוני, הדהדה בראשי. 

איתי אמר לי שהוא בדק את זה ואין אף אחד בעולם שהרב קו שלו הפך לחוד חנית. בטח שלא בזמנים שלנו. חשבתי שהוא אומר סתם, הרי גם לא הייתה מעולם סוכריה על מקל שהפכה נחש צפע, גם לא בתקופת פרעה. 

חשבתי מתי הרב-קו יחזור. אולי על חנית, ואצטרך להסביר לבטח על מסעותיה של חנית ועל חודה. אפסע לתוך קו 34 הצפוף, בהתנצלויות שמזכירות גינוני נסיכה ששמלתה גדולה מידי מלהכיל, אעמוד בין העוברים והשבים אוחז חנית בידי. 

אך אם אהיה במרחק מה מעמוד תיקוף, אולי אשרבב הטלה אולימפית ואקרא "יש!" בקול מנצח. אולי רק אגשש דרכי בקהל משתהה ואצמיד אל ה"בליפ". אגרור חנית לגרון האוטובוס המיוזע, אשב בתנוחת הקרב, מחכה לציד הבא.