זה התחיל בגן הילדים.

.

זה התחיל בגן הילדים / ©רבקה ירון

*

זה התחיל בגן הילדים.

לילך – זה היה אז שמהּ – הייתה בת ארבע. רונן היה כמעט בן חמש. התאריך

ידוע לה: ה-19 במאי שנת 77', יום חמישי, יומיים אחרי קריאת ה"מהפך!"

המפורסם של חיים יבין.

באותו בוקר של ה-19 במאי חגגו בגן את היומולדת של שני ילדים. לילי – זה

עכשיו שמהּ – לא זוכרת את שמותיהם. היא זוכרת ששתי אימהות הביאו עוגות

ומתנות לכל ילד, היא זוכרת את הנרות, את הדלקתם, את הילדים מכבים אותם,

וכששאר האימהות הגיעו כדי לאסוף את ילדיהם, רונן ניגש לאחד הכדים עם

הפרחים, נטל פרח, התקרב אליה, חייך, ובזהירות, שזר את הפרח בין שערותיה.

שתי האימהות ראו וחייכו ביניהן. ככה זה מתחיל, נאנחה הגננת, שאף היא ראתה.

רונן והיא החליפו מבט, וכל אחד הלך הביתה עם אמו.

ההמשך, בגן, לא היה מבטיח וגם לא היה מאכזב. נותרו שבועות ספורים – כך

נראה לה עכשיו – עד סוף השנה. באותו פרק זמן היו קריאות של "רונן יתחתן

עם לילך" והיו גם זיווגים אחרים: ילדים בגן. כשהסתיימה השנה הסתיים גם

הזיווג. הורי רונן עברו לעיר אחרת.

גם ילדותהּ של לילך באה לסיומהּ: נולדו לה ארבעה אחים. אומנם היא הייתה

הבת השנייה, אבל אחותהּ הגדולה ידעה להתנער מהם. הוריה, או לא שמו לב, או

כל עוד יש שקט בבית, הכול בסדר. הם היו עסוקים מאוד בקריירות שלהם. מעולם

לא הבינה לילך-לילי איך אפשרו לעצמם עוד ארבעה ילדים, על מה חשבו. כולם

בנים. לא פשוט.

לילך-לילי הייתה ילדה טובה ותלמידה טובה, אפילו מצטיינת, על אף המעמסה

בבית. עוד ביסודי – התחילה אותו כשעדיין היו בתי ספר עם החלוקה עממי-תיכון

– החליפה את שמהּ ל-לילי, תחילה לא-רשמית-כן-מעשית: התעייפה מהבדיחות

עם "לִי-וְ-לָךְ" בצירוף שמות של בנים, הודיעה לכולם, כולל צוות המורים, 'לילי',

השם שלי הוא 'לילי', וענתה רק לשם זה. בכיתה ה' דרשה מהוריה לשַׁנות את

שמה הפרטי ל-לילי, רק לילי, ואחרי שהבינו את מצוקתה, הם הסכימו. בתיכון

אף אחד לא ידע על שמהּ הקודם. נקודה אחת קלילה, אִם בכלל.  

חברוֹת טובות, חברוֹת-נפש? לילי נזכרת באכזבותיה כשהייתה לילך, איך בת

זו או אחרת היו חברות טובות עד שהצטרפו למקהלה העליזה של לי-ו-לך. אפילו

עכשיו קשה לה להאמין שאחיה נועם, צעיר ממנה בשלוש וחצי שנים, תפשׂ את

המצב, תפס את ידהּ ואמר לה, אני כאן, איתך. אולי כי הוא הגדול בין הבנים?

בכל אופן, מאותו רגע ואילך נועם והיא שומרים על קשר מיוחד שלא הפריע

לניהול והתפתחות חייהם הפרטיים.   

ומה בתיכון. ובשירות הצבאי. ובאוניברסיטה. ובמכון למחקר. ומה עם רונן.

נועם הציל אותי ממבוכות רבות. זאת האמת. כן-כן, גם אני אותו לא-פעם. אלא

מה – הוא בן, נער, צעיר, גבר. בנים-נערים-צעירים-גברים, המבוכות מתגלשות

מעליהם כמו שמן על טפלון. ואז באים השירות הצבאי והמלחמות, וההתייחסות

למין זכר-נקבה משַׁנה נקודת משענת. היה לנו מזל גדול מאוד, כל ארבעת הבנים

שלנו סיימו בשלום גם שירות פעיל וגם מילואים- לפני שעברו לחו"ל. רק נועם

נשאר בארץ: גיסתי סירבה לעזוב.

ומה עם רונן. אולי גם הוא בחו"ל.

אחותה הגדולה הייתה בת עשרים ותשע כשנישאה ועברה להתגורר באילת. לילי

זוכרת את המהומה בבית כשנודע גם להוריה שאחותה גרה עם החבר שלה – אה.

הכול בסדר, כן, אצל בנותיהם של האחרים. אצלם? בבית שלהם? הבת שלהם?

כלום לא עזר. סופסוף הייתה חתונה כשאחותה ובן-זוגה החליטו על המעבר

לאילת, מעין פרס-ניחומים על המרחק מהבית.

היא עצמה לא היו חסרים לה חברים, בני זוג, מועמדים. עוד מימי התיכון. כן.

החבר הרשמי שלה – כי זה היה התואר שהוריה ואחותה העניקו לו – היה מבוגר

ממנה בעשר שנים, על סף הדוקטורט בביוכימיה. היא הייתה בת שבע עשרה

אחרי הבגרויות ועל סף השמונה-עשרה והשירות הצבאי, והוא בא ערב אחד,

לקראת מופע של הגששים, וביקש את רשות הוריה, שידעו להסוות את הפתעתם

ונענו בחיוב. מי שלא התגברה על ההפתעה הייתה היא עצמה. כשהתגייסה מצאה

את הדרך לסיים את הקשר. אולי אמצא את רונן במחזור שלי, בחיל שלי,

השירות הצבאי היה קשה. היא שובצה בחיל המודיעין ולא היו ימים רבים של

שקט. אשר לבנים-חיילים ולבעלי דרגות, שוב הופתעה: האיום ענד דרגות

וגיל. הם היו המאיימים האמיתיים. לילי כבר לא הייתה בתולה – אחותה הגדולה

עזרה לה בנושא, – כך שלא חששה מפני אובדן הבתולין או מהיריון בלתי רצוי

אלא מהביטחון הגברי האלים של בעלי הדרגות המבוגרים. לא, רונן לא היה

בקרבת מקום. גם לא ברוב מחשבותיה. מה שהעסיק אותה העסיק גם את החברות

שלה בעמדה: איך לברוח מֵ-הַ-הֵם.

בושה.

ובאו השנים באוניברסיטה. לילי בחרה לימודי סוציולוגיה ושפות. כבת לעובדים

במוסד, הייתה פטורה משכר לימוד. כדי לא להיות תלויה בבית, בהוריה, חיפשה

עבודה ומצאה תפקיד נוח: מורה לעברית לעולים חדשים. אם סטודנטים עובדים

אחרים מסתדרים, גם אני אסתדר. עכשיו – דיור. אני רוצה דירה לעצמי. הכסף

שחסכתי מכל השמרטפיות ומהצבא- אבל לא, לא יספיק. באי-רצון בולט תלתה

שלט בקפטריה ולפני שסיימה לתלות אותו יד מישהו-י נגעה בה. מישהי. דפנה.

הקליק היה מיידי. דפנה כבר השיגה דירה וחיפשה שותפה. גם היא בחרה שפות.

התחום השני שלה היה חינוך. היא עבדה כעוזרת למחנך במוסד לילדים קשי

חינוך. השותפות נמשכה עד תום התואר השני. 

לפתע לילי שמה לב ששמים לב אליה. למקרר שלי, שלנו. אני בטוחה. או לא.

מה. אני יפה על-באמת- כן, אמרה דפנה. ואת חכמה על-באמת. גם אני. עלינו

לברור היטב את חברינו בין המועמדים בני שני המינים, שלא יהיו לנו חברויות

של לעשות את הלימודים ואת העבודות במקומם. תזכרי ששתינו עובדות-

(לא, רונן לא היה באוניברסיטה. אולי באוניברסיטה אחרת. אולי- מי יודע.)

עם סיום התואר השני דפנה בחרה המשך לדוקטורט בחינוך באוניברסיטה

בלונדון, בין השאר, כי חברהּ לחיים הוזמן לשם והיא עצמה התקבלה. לילי

התחילה כאן את שלהּ, בסוציולוגיה, השלמה בפריז, שנתיים מחוץ לבית,

וחזרה לסיים אותו בארץ. כשהייתה באירופה נפגשה עם דפנה, כבר נשואה.

מה איתךְ. אני עוד לא. תמשיכי באוניברסיטה? לא. גם לא דפנה. שתיהן

קיבלו את התואר כמעט באותו זמן, וחזרו ארצה, דפנה כבר בהיריון, עם בן-

זוגהּ, לילי לבדה.

שלוש שנים לאחר מכן דפנה ומשפחתה עברו ללונדון. אנגליה. לתמיד.

לילי, כאן, עבדה גם באוניברסיטה וגם במוסדות ציבוריים. גברים? המם.

קיבעון. בוודאי. כי מה היה, בסך הכול. יומולדת לשני ילדים שאני לא זוכרת

אותם ומחווה פתאומית, אקראית, של ילד ושמו רונן. היום היומולדת שלי, בת

ארבעים וארבע, רווקה, הוריי מסודרים, לא אטפל בהם, נועם מסודר, היחסים

בינינו נפלאים, גיסתי מאוהבת בי, גם ילדיהם, ואני עוד מקובעת עם רונן. רונן,

שאמור להתייצב בפניי בפתאומיות (הוקוס-פוקוס, אברה-קדברה, כמו באגדות

לילדים, או דאוס-אקס-מכינה, כמו בתיאטרון היווני וברומנים הרומנטיים) כדי  

שהסיפור שלי יסתיים בהאפי-אנד-

כן, זה ה-רוֹנֵן שלך, אומר לי נועם. לא זוכרת שסיפרתי לו אבל אם הוא אומר

שזה ה-רוֹנֵן שלי- כן, כן, זֶה ה-רוֹנֵן שלי, נשוי, וזוכר ומזכיר את המחווה ההיא,

מחייך עם אשתו, הו. גם אני מחייכת. ולהפתעתי, אצלי, לא הלם, לא אכזבה,

לא תסכול, לא באסה. המם. ממחר עליי לחשוב על תירוץ אחר. או לא.

.