עם בוא החג

אתה מתאר ניגוד חד בין שמחת החג שבחוץ לבין תחושת הבדידות והקדרות שבפנים. בעוד אחרים חוגגים , לבושים יפה, מחייכים ומלאים אור , אתה בוחר להישאר בפינה קרה, חשוכה ומפחידה, כאילו מתרחק במודע מהשמחה. הדימוי של “מציצים מסדקי קיר” מדגיש את המרחק והניתוק שלו מהעולם החוגג.

השיר מבטא את הפער שבין מציאות חיצונית שמחה לבין עולם פנימי כואב. הוא רומז לכך שלעיתים האדם עצמו בוחר להישאר בתוך החושך והבדידות, גם כשיש אפשרות לאור ולשמחה. יש בשיר קריאה להתבוננות פנימית, להבין שהשמחה אינה רק תלויה בסביבה, אלא גם ביכולת של האדם להיפתח אליה ולצאת מן האפלה שבחר בה.

תודה אריק על השיר המעורר מחשבות.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

שבועיים של זיכרון ויום של שמחה.

אני מתקשה להתמודד אתם.

חג?

האם ?

שמחה??

צודק

.

הו. 

שיר קשה לקריאה.

לקריאתי, להבנָתי:

אתחיל מהסוף, מהשורה האחרונה (סליחה,

בלי ניקוד): "מה לה שמחה זו" .

בית ראשון: " ... מציצים מסדקי קיר"=כנגד

רצונו של הדוֹבר בשיר, "בשקט אחד ועוד אחד

[מציצים]": הסדקים נוצרו על ידם, בכוח; 

הקיר הוקם ע"י הדוֹבר, כהפרדה מרצונו;

בית שני: מראם של המציצנים חגיגי, "החג 

נחוג כאן" .

בית שלישי: פינתו והרגשתו של הדוֹבר: קר,

אפל ומפחיד מאוד, על פי בחירתו.

בית רביעי ואחרון: מה יעשה הדובר באלה

המציצים מסדקי קירוֹ: "אותם אשיב אל אופל

חיים תפלים" - זו גם דעתו עליהם; 

ובשורה האחרונה: דברי הדוֹבר על מדינת

ישראל (ערב חג העצמאות?): "מה לה שמחה

זו" = באיזו זכות חוגגים, עת קורבנות רבים

ומלחמה אינסופית (...)? = המדינה, כישות,

רחוקה מהלרגיש חג, חגיגית.

אם טעיתי בהבנָתי, אנא סליחתך.

תודה רבה-רבה על השיר, אריק. <לב>

רבקה

---

נכון, זה שיר המתבונן בעצמאות 2026.

העצב דורסני.

שיר קשה ומעורר מחשבות. הניגוד בין שמחת החג ובין בחירת הכותב לפרוש ממנה-לסגור את חרכי הקיר ממנה מציצים אליו השמחים והבחירה בקור והניכור.

הרגשת אבדן קשה.

עצבתי.

אבדן גדול.

לא מוצדק בשנים האחרונות, מה שמעצים את העצב.

תחושה של חוסר שייכות עברה אלי. אתה כמתבונן מן הצד רואה הכול, אך מרוחק.  

מעניין מאוד איך השיר נקרא על ידך.

ניכור מקבוצת השייכות, סירוב להימנות עליה - השיר בהחלט מוביל לתחושות ולמחשבות אלה.